הנמלה בפינה שלה
והדוב חזר למערה
נשארתי פה,
קצת לבד.
מנסה להיות חזקה
מתעטפת בחלוקים
אפורים.
מעלה חיוכים
מהורהרים.

הם כולם ברחו
גם בבתים שלהם
הכול  טובע,
ושוקע.
הם לא הלכו כי הם רצו
הם רק נשארו לבד
כי זה הכי נכון להם עכשיו.

הציפורים פרשו כנפיים
הם אפילו לא בשמיים.
העננים נעשו אפורים
והמלאכים גם הם כבר לא
גיבורים.

הם  מקיפים אותי
ואני רואה כמה שהם עצובים.

מחכים למישהו, שיקרה
מישהו שיציל
לפני שייעלמו הכוחות
ואני אלך לעזאזל.

הם יעמדו סביבי במעגל
ואחר כך יישאו אותי
(בשארית כוחם)
ויובילוני אל מעוני החדש
(בשדרת המלאך גבריאל)
קרוב לטירת האלה
בענן התשיעי.

וככל שאני יהיה רוחנית יותר
אני אתקרב לטירתה,
והיא תטהר אותי,
תפרק אותי.
תפנק אותי
ותרכיב אותי מחדש
לעצמי
ולחלק החסר בעולם החיים.

"זה לא עולם פאר
ולא עולם של עוני
ויש שם אנשים כמוך וכמוני"