קמתי מהר מידי,
ויכול מאוד להיות שהיה לי חם.
הכול היה כל כך שונה: הייתי יפה.
פחות נקודות שחורות
הסתובבו לי בתוך השרוכים הלבנים.
היו לי פחות קשרים, פחות פיתולים מוזרים.
אני זוכרת שהלכתי במבוך לבן
ולא ראיתי כלום חוץ מלבן.
כנראה הלכתי בתוך קובית קרח חמה
ובגלל זה ראיתי רק לבן.
אני מדגדגת חתולים בכפות הידיים
והם מגרגרים ועושים לי כל מיני דברים בחזרה.
אני בכלל לא בטוחה שזה היה חתול,
אולי אני מדגדגת משהו אחר.
רק אחרי שש עשרה שניות קרח
הבנתי שיש מסביבי המון ערפל ואדים,
(אחרי שכבר ירד המון ברד.)
ראיתי אותך,
והבנתי שמקודם לא נגעתי בכף יד של חתול,
לא נגעתי בכלל ביד של משהו,
נגעתי בך.
רציתי שתהיה החתול שלי
רציתי להשקות אותך בחלב,
להאכיל אותך.
הייתי מקלחת אותך במים פושרים,
שיהיה לך נעים.
והייתי לוקחת כמה שיותר מהיד שלך לתוכי,
והיית מדגדג אותי עם השפם שלך, חתול שלי.
ואז הייתי שוכחת שאתה כאן.
אתה מילל כשכף היד שלך כבר חלק ממני.
אני יודעת שברגע שאשחרר את כף היד שלך,
אתה תעלם ותשאיר אותי לבד, בקרח הזה.
ויכאבו לי מאוד החללים שתשאיר בי.
ואני אשתה המון יין אדום
ואקיא הכול בחדר הקטן שלי
שמוצף מיטה ריקה.
אני אקיא את הנוזלים שלקחתי ממך
שהתנגדת בכל כוחך שאקח.
לא רצית לתת לי כלום.
אני רוצה לחלום, חתול שלי,
יהיה לי יותר קל.
אני שומעת את קולך,
מיילל את שמי במרחק, עצוב ומגמגם.
"אל תרסקי את עצמך בשבילי !" |