למה כשאני צריכה מישהו לדבר איתו... אין לי למי להרים טלפון?
למה כשאני מרגישה צורך נוראי להוציא את כל מה ששמור כ"כ חזק
בפנים ה"חבר" היחיד שלי שאני מרגישה שאני יכולה לפנות אליו,
הוא מהאינטרנט?
למה דווקא כשאני מתחילה להשתפר במצב האכילה אז ההורים מציקים
ואומרים שאני לא אוכלת ושאנורקסיה זה לא יפה?
למה דווקא כשהמצב הנפשי משתפר כ"כ ואפילו מגיעה להרגשה מעולה,
אז הוא מתחיל להדרדר שוב ולהזכיר לי מה זה לסבול?
למה כל פעם ברגע האחרון לפני שאני צריכה לצאת עם חברות אני
חוטפת "פיק בירכיים" (בשפתה של אמי) ומרגישה עייפות פתאומית
ומבטלת?
למה אני לא יודעת/יכולה להנות?
למה עד שסוף סוף יש לי משהו דומה לחבר שסה"כ אוהב לגעת בי
ולנשק אותי כמו שתמיד רציתי, אני נלחצת והורסת הכל?
למה אני ממשיכה לפנות לפה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.