שמעתי נשימות כבדות לידי והסתכלתי על סבא שלי הולך לאט על
השביל. יש לו בטן ענקית, הוא בן אדם מאוד לא בריא. קשה לו
ללכת, וההליכה הזאת בדרך בורמה בהחלט הייתה הרתפקאה מיותרת
בשבילו- מנקודת המבט שלי. אבל בשבילו זה היה משהו חשוב, חשוב
יותר מכל דבר אחר בעולם. באותו הרגע, אחרי 14 שנים שאני קופץ
משמחה כל פעם שאני נוסע לקיבוץ אל סבא וסבתא, הגעתי סוף סוף
למסקנה שאני מכיר אותו, את סבא.

סבא הוא דור שני בארץ, בן להורים ציוניים, סוציאליטים, אנשי
תנועת העבודה. אנשים שחינכו את סבא וסבתא לעבודה, למסירות,
להתנדבות. הוא וסבתא הכירו, איך לא, בפלמ"ח, היא לחמה בנגב,
הוא היה ברחובות, מתישהו הם נפגשו- סבא מתבדח שזו הייתה אהבה
ממבט ראשון, סבתא מספרת את הסיפור בצורה הרבה יותר מפורטת
ומסובכת. היו ממקימי קיבוץ גדול בשפלה, לא רחוק מירושלים, איפה
ששניהם גדלו והתחנכו. באותו ההקיבוץ הם חיים עד היום. סבתא
הגיעה מבית מאוד קיצוני- ההורים שלי הבריחו אותה ואת אחיה
מגרמניה בשנת 1933, עלו לישראל- למרות שהיו קומוניסטים ולכל
אורך שהותם הארוכה מאוד בארץ מעולם לא תמכו בציונות.

סבא, איש מכובד. היה ראש המועצה האיזורית, מכיר את כל המי ומי
של מפ"ם ומפא"י ההיסטוריות, מדבר הרבה על אותם הערכים שאותם
ספג בבית. בעיקר מדבר. סבתא לעומת זאת, היא ממש בן אדם אנרגטי.
כל החיים שלה, זה כולל גם את הימים האלה ממש, היא עובדת במפעל
של הקיבוץ. סבתא, אישה בת 74, מכריזה בגאווה יום אחד שהיא
החליטה להחרים את מקדונלדס על ניצול עובדים. היא לא אכלה שם אף
פעם קודם, אבל האידיאולוגיה הסוציאליסטית הקיצונית שהיא אף פעם
לא זזה ממנה אפילו במילימטר היא מה שמוביל אותה כל הזמן. לפני
שסבא נעשה כל כך חלש, סבתא הייתה הולכת הרבה להפגנות, חיה
פוליטית מהסוג העצבני ביותר.

סבא טוען שזה לא בסדר שאנחנו, הצעירים שגדלים על מיתוסים
צה"ליים, לא מכירים את המלחמה החשובה באמת. מה היא המלחמה
החשובה באמת? מלחמת העצמאות, כשהוא וסבתא היו בפלמ"ח. יש לי
הסכם חתום עם סבא שפעם בחודש אני, הוא וסבתא יוצאים לטיול באתר
היסטורי כלשהו שקשור ל'מלחמה שלהם' כפי שסבא מגדיר אותה. כשהוא
מסביר בכבדות על דרך בורמה, שגם ככה כבר עברתי עליה אינספור
ימי לימוד טיולי בית ספר וכדומה, רואים כמה שזה חשוב לו. והוא
ממשיך, עד הנשימה האחרונה, הוא כבר מאדים מרוב קושי- ללכת,
לדבר, להחזיק את עצמו.

בדרך כלל כשהוא משקיע כל כך הרבה מאמץ הוא מחפש מישהו להישען
עליו. אני הנכד הבכור שלו, ואני מאוד גבוה- בדרך כלל זה או
אני, או אבא שלי,דוד שלי, או בעלה של דודה שלי. הצעתי לו עזרה,
אבל הוא מסרב בתוקף לקבל עזרה כשאנחנו בדרך בורמה, או בשדות
שבהם התרחש הקרב בלטרון, או אפילו במזגן הנעים של מוזיאון
הפלמ"ח בתל-אביב. כי כשאנחנו שם בפנים, הוא לא הזקן הנסחב
שהולך שלוש פעמים בשבוע לטיפולי דיאליזה, שיודע שאת שנות החיים
שנותרו לו אפשר לספור על אצבע אחת. שם, הוא הגיבור, הוא הצעיר
מלא האנרגיה והחזון. סבתא היא גם מנהיגה, היא דוחפת מילה פה
ושם, כשלסבא שלי באמת נגמר האוויר.

סבא וסבתא הם כבר אנשים זקנים, ימותו בשנים הקרובות. ככה זה
בטבע, אנשים מתים. ככה זה בישראל 2003, המלחמה שלהם כבר מתה.
ככה זה אצל סבא וסבתא, ערכים אף פעם לא מתים.