שאלת אותי אם אני אבוא להלוויה שלי שלך כשתמות ואני הסתכלתי
המומה.
"ילדון, הלוויה? איך קפץ לך לראש המוות עכשיו?"
"את תספדי לי?" לא הספקת לשאול.
"בטח, אבל למה אתה שואל?"
"ומה תספדי לי? אני לא רוצה הספד נדוש."
הבנתי שמהשיחה הזאת אני לא אצליח לברוח.
"מבטיחה"
"מה מבטיחה?"
"בקשר להספד שלך, הוא לא יהיה נדוש"
זוכר? הבטחתי, ועכשיו... ועכשיו אני מקיימת.
"רציתי להתחיל ב-"למלאך שלי", אבל אני מכירה אותך, בטח היית
אומר שזה נדוש, אז איך אני אתחיל? בסוף? עכשיו קוברים אותך,
אתה שומע? ויש פה הרבה אנשים, ואני לא יודעת כמה באמת הכירו
אותך כמוני, אבל מי שלא הכיר חבל, כי עכשיו אתה מת. הם לא
יוכלו להכיר אותך יותר.
תגיד, מה אתה חושב עכשיו? שניה אחרונה של אור, תחייך אלי בפעם
האחרונה ילדון... ותגיד, מה יקרה מחר? אתה עוד תאהב אותי
למעלה? או שמנתקים ממכם את הרגשות? אני יודעת שאני אמשיך לאהוב
אותך, עד היום האחרון, והשניה האחרונה של האור שלי. מצטערת
ילדון, זה שוב הפך להיות נדוש. אז תגיד, אתה תבוא להלוויה
שלי?"