"לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה..."

אני שונאת להיות לבד. אני שונאת לשנוא את עצמי כשאני לבד. אני
שונאת לשנוא את עצמי ולהשתגע כשאני לבד. זה משגע אותי...
והבכי המטומטם הזה כבר לא יוצא הוא פשוט לא יוצא!!!
כמה זה כואב לגלות שאתה לא מיוחד,שאתה כלום!
כל כך הרבה כלום.
איך הכל משתנה שאתה מסתכל במראה,
לא ידעת לפני זה שלכלום יש השתקפות.
אין לי כוח יותר, אין לי כוח לשנוא את עצמי, ולריב עם עצמי
ולהתחמק מהעצמי ומאיך שאני מרגישה.

אין לי כוח,
אפילו להדליק טלוויזיה ולהוריד את האיפור, אפילו לסיים את הקפה
שהתקרר, אין לי כוח.

לא התרחקתי ממכם בגללכם, אלא רק בגללי. בגלל ש...( אני יודעת
שהאקדמיה לא מרשה לכתוב בגלל ש אבל היום היא יכולה להמשיך לא
להרשות) הייתי חלשה מידי, חלשה ולא מיוחדת, ועייפה.

אנשים מחפשים תירוצים לדברים שהם עושים. אנשים צבועים- לפעמים
כלפי עצמם ולפעמים לאחרים, זה מגעיל אותי. אני מקווה בסוף עם
עצמם הם יהיו כנים.

בכל זאת אני אקום ואדליק טלוויזיה יש שירים יפים עכשיו.

אין לי כוח להסביר להם הם גם לא יבינו... אבל יש לי כול כך
הרבה מה לספר לעולם כל כך הרבה לומר ולהסביר... ואין לי איך
כל אחד עסוק בשלו ורק אני עסוקה בשלהם ולא בשלי.
למה?
קנאה? פחד?
מה יש אצלי שם בבטן מוחבא כל כך הרבה זמן שאני לא יכולה להסתכל
אליו...
ולמה כדי לגלות את זה אני צריכה לשלם למישהו זר כסף?
כסף שאין לי כרגע...

אני לא יכולה להסתכל במראה שאני עם עוד אנשים אפילו שאני לבד
לא יכולה להתמודד עם מה שאני רואה.

נפלתי, נפלתי והיא דורכת עלי
ואיך אני אסתדר פה בלעדיו?

הפחד מחלחל לי בורידים, העברת ביקורת מכל הסוגים בכל הצורות
וכל הזמן.
עייפות.
חולשה.
בחילה.

אני הולכת ופתאום כמעט נופלת ואני יכולה לא ליפול אני יכולה
להחזיק את הגוף עד הבית אבל אין לי כוח ודווקא בא לי ליפול, רק
לשניה, לשכב...

ניסיתי להסביר להם שאני לא בן אדם נחמד הם לא הקשיבו.