"לפי כל התחזיות, את היומולדת הבא שלי אני אחגוג עם אימא שלך
על איזה ענן בגן-עדן," אמר לי אבא והדליק את הסיגריה הנצחית
שבפיו.
"It's only a matter of Time..."  הוסיף ונשף את העשן החוצה
בהנאה, כמו בפרסומת זולה לסרטן ריאות.
 לא היה קשה להבחין שמצבו של אבא אכן החריף. הגידולים שבשתי
עיניו כבר צמחו לממדים קריקטוריסטים. פניו, אשר היו כה עדינים,
נראו כעת כמו פניו של מתאגרף שספג כמה מהלומות יותר מדי, או
כמו שאחותי אומרת: הוא נראה כמו הכלאה בין אדם לזיקית...
 "אז זהו, התייאשת? שמעת כמה סטאז'רים מתאמנים בנבואת חורבן
והרמת ידיים? אתה באמת מאמין שאתה האיש שיעצור את הרפואה? הם
התגברו כבר על דברים יותר נוראיים: דבר, שחין, מכת בכורות..."

 "בניגוד למה שאתה חושב, זה לא איזשהו אגו-טריפ בשבילי...
וה'סטאז'רים' כוללים ביניהם את מנהל מחלקת העיניים
ב'איכילוב'!"  השיב לי אבא בנימת ניצחון, "הם אמרו שהם מעולם
לא נתקלו במקרה כה חמור של דלקת עיניים. הם אמרו שכל ההפרשות,
במקום לצאת החוצה, נאגרות בראש ולאט-לאט יוצרות סתימה שממנה
אין חזרה."
 
האמת היא ששמעתי את ההסבר המלא כמה וכמה פעמים ולא הסכמתי
להשלים עם המציאות. עשר שנים מאז מותה של אימא, מצאתי את עצמי
קרוב אליו כמו שלא הייתי מעודי. הוא היה בשבילי הכל: פסיכולוג,
מורה, יועץ פיננסי ומעל הכל חבר. החלטתי שאין סיכוי שבעולם
שדלקת עיניים, מסובכת ככל שתהיה, תשמש לו תירוץ לעבור לגור עם
התולעים. "Over your dead body!" נהגתי לומר לו...
 ויום אחד ראיתי את המודעה בעיתון:
דוקטור המתמחה בריפוי מחלות חשוכות-מרפא: איידס, כלבת, נזלת
כרונית ועוד. המחיר שווה לכל נפש.
כמובן שנאלצתי לשקר קצת בכדי לגרור את אבא לפגוש את אותו
הקוסם. סיפרתי לו שמדובר בגאון אשר פועל במחתרת ודרושה המתנה
של מספר שנים בכדי להיפגש עמו, כך שרב הלקוחות שלו לא מספיקים
כלל להגיע. כמובן שבמקרה הבן שלו לומד איתי באוניברסיטה ובלה
בלה בלה...
 דמיינתי שנגיע למרתף אפל ומאובק ונפגוש אדם סתום-עין שיבדוק
את אבא בכליו החלודים. לאחר מכן ינחה אותו לאכול עין של
סלמנדרה או משהו בסגנון ויגבה ממנו סכום לא מבוטל של כסף.
התיאוריה נפלה כאשר חנינו את המכונית מול וילה מרשימה בליבה של
שכונה מבוססת. סרקתי אחר צריחים מסתוריים ועטלפים מכושפים ללא
ממצאים. צלצול הפעמון המלודי שכנע אותי סופית כי אני לא הארי
פוטר וזוהי כנראה אינה אחוזתו של רב-מג ידוע לשמצה. את הדלת
פתח איש נמוך קומה ממושקף ומשופם. למרות שאני בד"כ לא סומך על
אנשים עם שפם, היה בו משהו שקסם לי. הבחנתי כי גם אבא נשם
לרווחה.
 הדוקטור הוביל דרך מסדרון צר אל תוך החדר ששימש לו כמשרד.
הקירות בחדר היו עירומים ונטולי דיפלומות, מלבד ציור קטן של
ילד קטן אוחז בצנצנת חצי-מלאה בחומר צהוב, שעל פניו מרוח החיוך
הגדול ביותר שראיתי בחיי.
 "זה אני בגיל שמונה," ענה הדוקטור לשאלה שלא שאלנו. לאחר
בדיקה חפוזה בעיניו של אבא חמק האיש מאחורי השולחן, התיישב על
הכסא המרופד, שילב את אצבעות ידיו אלו באלו ואמר: "אני מצטער,
אך אינני יכול לעשות דבר." פרץ רגשות החל מפעפע בגופי. קודם בא
הייאוש, אחר-כך הגיע העצב ואז הגיחו העצבים ושטפו הכל.  
 "מה זאת בדיחה!? בשביל זה נסענו עד לכאן!? איך אתה לא
מתבייש?" נבחתי לעברו. אבא הביט בי באדישות כאילו צופה בתכנית
טלוויזיה משעממת.
 "לפני שאתה יוצא מפה בזעם אולי תרשה לי להשחיל מספר מלים,"
אמר האיש בקול רגוע ובלם את מתקפת הנגד שלי. "ההסבר הוא קצת
מסובך, אך עם זאת מאד פשוט. אם תחפצו לשומעו לא אגזול ממכם זמן
רב." האיש הפשיל שרווליו והחל בהרצאה: "מהי מחלה חשוכת-מרפא?"
שאל.  "זהו מצב בו אדם חולה איבד את הרצון להיאבק, והחליט לקבל
את פניו של המוות. לכל איבר בגוף יש תפקיד נסתר. כמו שהלב
אחראי על הרגשות, כך העיניים אחראיות לחלומות. כל בוקר אנו
מתעוררים עם צהוב בפינות של העיניים. מהו הצהוב הזה? מה
תפקידו? נהוג לחשוב שמטרתו היחידה היא מניעת החיכוך של העין עם
העפעף. אך זהו בעצם רק תפקידו המשני. הצהוב הזה הוא תרכיז
החלומות! אני יודע שכל מה שאני אומר לא כל-כך מסתדר לכם עם
הרפואה המודרנית, אך תנסו להרפות מעט מדרך המחשבה שפיתחתם
לעצמכם..."
 "אנחנו משתדלים," אמר אבא ונשען לפנים בסקרנות, "המשך!"
 "בכל אופן, בני האדם נוהגים לנקז מראשם את כל הפנטזיות,
הפחדים והדמיונות הפרועים בלילה בצורת חלומות. בסוף הלילה הם
נפלטים כצהוב מהעין. אדם אשר לוקה במנגנון זה יאפשר לתת-המודע
שלו להשתלט עליו ולהוביל אותו לאבדון. אבדון שנובע
מתקוות-שווא, מפרנויות או משיגעון. אך אביך מייצר כמות
עודפת. התת מודע מנסה להגיד לו משהו וגופו נלחם לצנזר.
לצערי, אבא שלך כבר החליט ופשוט עוד לא עדכן את עצמו," סיים
הדוקטור ונעץ בי את מבטו המזוגג.
 "מה הוא החליט, לעזאזל!?" צעקתי.
 "הוא החליט למות!!! ואין שום דרך בעולם שאוכל למנוע זאת
ממנו!"
נשארתי פעור-פה. הרגשתי טובע בים של בלבול. כאשר הבטתי לבסוף
באבא נדהמתי לגלות אותו יושב בכיסאו שליו ורגוע כתינוק.
 "זה נכון, אבא?"  
 "הוא צודק. הרופא צודק! אני מתגעגע לאימא שלך. לא טוב לי
יותר בלעדיה. אתה מבין אותי?" שאל ושלף את קופסת ה-Time מהכיס.
"כשסיפרו לי שאני עומד למות בפעם הראשונה, חשתי תחושה מוזרה,"
אמר והצית את הסיגריה. "עכשיו אני מבין כי זו הייתה הקלה."  
העשן סיפק תפאורה הולמת למלותיו הרועמות של אבא. הוא טיפס מעלה
באיטיות בכדי לא להפריע לשקט לעשות את שלו; ופרט ללחישתו של
הטבק הנשרף בקצה הסיגריה, לא ניתן היה לשמוע דבר.

מאז הפגישה עם המכשף המשופם הכל השתנה. המלים שאבא אמר באותו
היום לא דרשו הדרן. סוף כל סוף הבנתי. הבנתי מהי אהבה. הבנתי
מהו כאב והבנתי מהי בדידות. לא הטרדתי עוד את אבא בגינונים
פולניים, ואת מרבית הזמן שנותר לו, לפני המפגש הגורלי בשמיים,
העברנו בצוותא. הרגשתי כמו נער שמעודד את חברו לקראת הפגישה
הראשונה עם נערת חלומותיו.
 "מה קורה לך, זאת אמא!  לא הייתם נשואים איזה עשרים שנה?"
התענינתי. אבא קטע את דפדופיו באלבום התמונות הישן.
 "עשרים שנה!? עכשיו אני צריך לשכנע אותה לבלות איתי נצח!"
ועיניו הנפוחות נצצו.

ביום שבת בשלהי אוגוסט, כמו בכל יום, קפצתי לבקר את אבי בביתו.
טרם הגעתי לדלת כבר הרגשתי כי משהו אינו כשורה. את אבא מצאתי
שוכב במיטתו. הכרית ספוגת החלומות נשארה חבוקה בין זרועותיו,
ורק מסלול הדמעות הצהוב שעל פניו נשאר כעדות לעיניו החולות.
לאבא לא היה עוד צורך לחלום כאשר נשמתו מיהרה לצאת ולפגוש את
אמא בשמיים. פרצתי בבכי מרורים. אחרי כמה דקות שנרגעתי צרבו לי
העיניים, והבנתי שמתפתחת לי דלקת.