"מממ... יום נחמד דווקא" חשבה צילה כשהסתכלה החוצה מהחלון
"מעניין מה קרה פתאום" זאת צילה, תמיד אופטימית, מנסה למצוא את
הדברים הטובים בעולם. אנחנו חיים במציאות אחרת. מציאות שאתם,
בני האדם לא תוכלו להבין. היינו יושבים שעות על המדף כי זה היה
המקום הכי קרוב לאור של חיינו שכולנו אהבנו כל כך. היינו
מדברים על מה שקרה לנו באותו היום וגם מרכלים אחד על השני.
"יוסי... שמעתי שהיה לך קטע קטן עם יוכידפת" אמרה לי פתאום
צילה "וואלה, נכון... את לא תאמיני מה ראיתי כשהיינו שם
בחוץ..." "מה ראיתם?" "ראינו בנאדם אחד... סתם גדול כזה שרירי,
חושב את עצמו, היינו כל כך עסוקים בעניינים שלנו שלא ברחנו, אז
הוא התחיל לזוז וכמעט שהגיע אלינו, אם הוא היה נוגע בי עם אחת
מהאצבעות המטונפות שלו לא יודע מה הייתי עושה לו, אני נשבע לך.
אני שונא את הבני אדם האלה." צילה אהבה את כולם, תמיד ירדנו
עליה בחברה שהיא אוהבת גם בני אדם. איך אפשר לאהוב בני אדם?
היצורים הכי מגעילים בעולם, כל דבר הם הורסים, העולם שלנו הרוס
בגללם, בגללם כל החברים שלנו מתים, בגללם גם הרבה מהם ואחרים
מתים בגז ובכל הדברים הכימיים שלהם... אבל כמו שאמר פעם חכם
גדול אחד שלמדתי ממנו הרבה דברים עוד כשנסענו כל החברה לטיול
בהודו (צילה עדיין לא חזרה מהשאנטי ששם.)  שלכל דבר בעולם יש
סיבה, אפילו לבני אדם ושאם נתאמץ מספיק חזק ונגיע להארה גבוהה
נוכל להבין מה הסיבה שבני אדם קיימים. אני כבר יודע למה הם
קיימים... הם גם עוזרים לנו לשרוד בצורה כזאת או אחרת... "אני
לא מבין איך את יכולה לחיות בשלום עם בני אדם אני בחיים לא
אשכח להם את מה שהם עשו לאחי הגדול באותו הלילה ההוא..."
סיפרתי לצילה "הוא ואני טיילנו בחורשה ליד מאגר המים היחידי
שנותרו לנו, התכוננו להקים קמפינג. כנראה שלא היינו היחידים...
לידינו היה סבך גדול, בהתחלה טיילנו לנו בלי דאגות עד שלפתע
הסבך התחיל לזוז ושמענו קולות, ישר ידענו - בני אדם. הם
התיישבו לנו בדיוק מול העיניים, אפילו לא שמו לב שאנחנו שם.
אחי ואני התיישבנו לנו בקרבת מקום וחיכינו. כשהם נרדמו מצאנו
לנו מקום לידם מבלי שהם ישימו לב והקמנו שם מחנה. אחי הלך
להביא לנו משהו לאכול, אני נשארתי להקים מדורה קטנה כשלפתע
שמעתי את אחי צורח צרחת אימים, עקבתי מהר ככל שיכולתי אחרי
הצרחה כשהגעתי ראיתי את אחי מרוח גוסס מתחת לאגרוף הזעום של
אחד מהבני אדם המסריחים האלה, זועק לנקמה, מבקש ממני לנקום
בבני האדם כל ימי חיי עד שטיפת הדם האחרונה של האדם האחרון
בעולם תצא ממנו, אני הבטתי בו והבטחתי. הבטחתי את ההבטחה הזאת
לעצמי, למשפחתי ולכל עמי בכל מקום שסובלים יום יום מפחד מתמיד
מאותן מפלצות חסרות רחמים עם הגזים שלהם, הג'לים והלייזר שלהם
וכל המכשירים האיומים שלהם! לא עוד! ואת, צילה, את איבדת את כל
המשפחה שלך בכנס מנורות בצפון בגלל הבני אדם המחורבנים האלה עם
מנורת הלייזר הכחולה שלהם, איך את יכולה לאהוב אותם???" "אני
אגיד לך משהו, יוסי, אנחנו כולנו חיים על אותו כוכב לכת, כוכב
לכת דפוק, אבל כוכב לכת. כולנו עוזרים אחד לשני לשרוד אז אנחנו
חיים הרבה פעמים אחד על חשבונו של האחר, לדעתי בדרך של מלחמה
לא נגיע לשום מקום, מלחמה לא תעזור לנו כי על כל טיפת דם של
אדם עוד אחד מאיתנו יילך. לאן זה יגיע? מה זה נותן לנו? זה
נותן לנו דם, אז צריך להזהר ולדעת מה ואיך אבל זה לא אומר
שצריך לשנוא, השנאה מובילה אותנו למקומות לא טובים. אם בני אדם
לא רעים אלי אני לא רעה אליהם, אני מחפשת לי אוכל ממקורות
אחרים, אני גם לא מתחברת למאפיות האלה שאתם תמיד מארגנים נגד
בני האדם. לי כייף לשבת כאן ולהנות מנוף המנורה..."
"יו.. צילה, בחיי שאת תמימה..." "אולי אני תמימה, אבל אני שלמה
עם עצמי והחיים שלי טובים, שתדע לך, החיים קצרים מידי מכדי
לבזבז אותם על שנאה" "אבל את לא מבינה צילה, זאת מלחמת קיו..."
ספפפפפפפפפפפאאאאאאאאחחחחחחחץץץץץ''''''''!!!!!


"אוף! אמא, תביאי את האל-תוש! היתושים האלה שגעו אותי."


מוסר השכל: כל יתוש מת אבל לא כל יתוש חי