זוהי תחילתו של שיר נחמה על בת מזל צעירה:
כל גופה קימורים עגולים וזוויות בוטות.
סביבה עדיין הילה לבנה מבהיקה.
ידיה פרושות לכל הצדדים, ציפורניה חדות, צבען ארגמן.
אך כל זאת ישתנה בוודאי עם הזמן.
עין החמה התלויה מעל עננה-
מלטפת, וכבר עוטפת אותה בזיקנה. וכך גם אותי, יחד איתה.
עורה-
עודנו מתוח היטב על בסיס מוצק אך שברירי של עצמות ושל סחוס,
מבצבץ ממיטת השיזוף שכבר נטעמת בפי החול הלוהט,
שמתחתיה פרוש.
מבטה-
עיניים ירוקות, מתוכן כבר מבריק הניצוץ השחור.

הנה, מתרוממת, נעמדת בחול ובוהה בים שעוד נדמה כי כחול.
לוקחת את המגבת ואת הבגדים בידה,
מוציאה בקבוק מים, מקפלת מגבת, שותה.
לאוזנינו נשמעים הגלים שיוצרים מנגינה ארוכה ורצופה
כתקתוק של שעון.
אך היא מחייכת. ובידיה דוחה את החול הדביק שנושק לגופה.
עוד לא התרגלה לריח המלוח של האדמה הלחה.
כך, מכה עם ידה בשערה הקופצני שנשען לרגע על הרוח,
שדוחפת והודפת את גלי הים המאדים.
והגלים ממשיכים, מתנפצים בסלעים
על רקע וורוד של עין החמה הנעצמת שלתוכה נלקח יום של חיים.

והנה, לובשת שמלה אוורירית שמבליטה גזרת אגרטל מוצק אך
שברירי,
ומקפצת קדימה, כשברקע מנגינת הגלים,
לעבר אופל מוצל של סוף היום השביעי.
ימים כמו זה ישאירו סדקים שייטמעו וייחרטו על פניה ועל גופה.
ימים אלה ישאירו רק את חוויותיי הכתובות על מה שפעם היה,
אך יותר לא יהיה לה.
כי לא דבק פלסטי ולא סיליקון יעזרו לעורה הרופף על הבסיס
הסדוק, לחזור לחזותו האובדת,
הניצוץ השחור שפעם הבריק ממבט עיניה הירוקות, ישתלט. ויום אחד,
בעוד היא עומדת,
עיניה וכל הצבעוני המשתקף בהם ישקע לגוון אחד חשוך ונזיל.
תמיד נאלץ להסתפק במה שנשאר- חוויות שכתובות ויצירות הים
הגלי.
זהו סופו של השיר, סוף אומלל. מכאן שבעצם, גם לבניי המזל אין
מזל.