טאמרוס שלי. כן, אני אומרת טאמרוס שלי, שלי. אני לא צבועה
איתך. לפחות אני לא מנסה להיות. תלוי מה ההגדרה שלך ל"צבועה".
טאמרוס זאת ילדה מיוחדת. שונה. אחרת. במובן הטוב של המילים. את
טאמרוס שלי, אני בקושי מכירה, רוצה להכיר, אבל חוששת.
היא מסתכלת עליי, ואני רק יכולה לנחש מה אומר המבט שלה, המבט
הזה, החודר, המרעיד. מה היא תעשה? תנשק? תחבק? תעיר בציניות?
תשאל שאלה איומה כמו "את צבועה איתי?".
אני לא רוצה שתשנאי אותי, אני מתענה מעצם המחשבה. ואני שונאת
לגרום לך לכעוס. כל כך שונאת את זה, את זה שאת כועסת עליי, על
העולם, עד שאני מנסה למנוע את זה בכל דרך אפשרית. ואז את אומרת
שאני צבועה. אני צבועה?
אני לא רוצה לריב איתה. אבל משום מה (ולאו דווקא באשמתנו) אני
רבה רק איתה.
ולמה? למה דווקא אני? היא? את ? מה יש בה, בטאמרוס, מה יש בה
שכל כך עושה לי טוב, רע, ובלבול בבת אחת? תגידי לי את טאמרוס,
מה?
אנחנו רבות, ומנסות להשלים, ותוך כדי השלמה מתפרקות שוב,
לדמעות, לכעס, לשנאה, לעצב, לצביעות. לפגיעה. תגידי לי את
טאמרוס, למה?
אני לא אתנגד, ואת אל תעלבי. אני לא אשקר, ואת אל תשאלי. אני
לא אשתוק, ואת אל תכעסי.
אני לא אהיה צבועה, ואת? את אל תהיי צבועה איתי.
ואני אוהבת את טאמרוס שלי. |