ארסוס פארסוס, מעבורת עלובה, עוגנת בברינדיזי, סוליית המגף
האיטלקי
28 שעות קודם יצאה לדרכה בחריקות של עייפות חומרים מנמל
פיראוס, עוד נמל אפרפר כמו זה בחיפה מלא חנויות להשכרה ואיקסים
מסיד על החלונות שאיזה שיכור לא יחבוט בהן את ראשו בניסיון
אחרון לייצב את גופו הלום האוזו, כמה נעלה נאמנותם של שתיינים
למשקאות ארצם.
הכיסאות כמו בחתונה של דרוזים נאספו מכל הבא ליד וסודרו בשורות
של תכלת ולבן, ברור שיש קבינות אבל למי יש את השטרות.
פתח שמזכיר את פיו של הלוויתן שבלע את יונה ואת פינוקיו בנגיסה
קלה.
חם בחוץ, שמש לאטינית אדומה ואתה נשפך דרך אותו פתח חורק שמוחק
בשניה את כל שנות הכיסופים לשוט בין מגלי ארצות וקפיטנים מלאי
הוד והדר בעינם האחת ופתאום אתה באקסודוס והעטיפה חלודה.
אין גרוש בכיס ודרכמות לא ממש מתקבלות פה בברכה. איפה הרכבת
שואלים באמצאות צ'יק.. צ'יק ..טו ..טו, מרחק הליכה, עונה
בעייפות אשה בשחורים באמצאות אצבעותיה ההולכות  כמו בפירסומת
לדפי זהב ומצביעה לכיוון לא ממש ברור אולי בכלל התכוונה להנחות
אותנו לאיזו רופא שיאזן לנו את מינון הכדורים,משכחי ההזיות.
צועדים, תרמיל מטיילים שכל עולמם ארוז בו וסמלים מקשטים את
כיסיו, מוטל על גב והרגליים עופרת מלילות ללא שינה על  כיסאות
סדוקים, כשברקע ניחוחות אוזו, קיא ותרנגולות שאיזה יזם חסר
שיניים החליט ליבא ביבוא אישי מיוון ליום חתונתה של ביתו
הצולעת עם איזה שוליית מאפיונר מדושן.
לאן ניסע שואלת, בואי נחפש רכבת שיוצאת היום ומגיעה מחר לאיזה
יעד מוכר.
לא רוצה לטייל פה שואלת, אין צורך, הרי עוד נשוב בואי נצא כבר
לדרך ובכלל חם.
נוסעים לרומא, מחליט השלט עם הנקודות האדומות, המתחלפות, הרכבת
יוצאת בחצות ומגיעה בבוקר והרי לך יעד נבחר ושיקול דעת
מאולתר.
שיהיה רומא, מחליטים בנחישות שמתמזגת עם נפילה על ספסל עץ
מוכתם, מחליפים 5 דולר, מתפנקים על אספרסו ומתגעגעים לנס קפה
עלית, נובלס עסיסית וכרית.
השעה עשרים לחצות, נגררים לרציפים, עולם הרכבות האירופי, מתנכר
לזרים, קרונות מתפצלים, רציפים ארוכים ונוסעים רצים לכל
הכיוונים.
בתא הנבחר ששה מקומות, באחד זקנה חובבת שום בשני צעיר צפוני
בחליפת ארמאני ושני פרחחים, אחד שירוקן לנו את התיק ושני
שיגלגל ג'וינטים באיטלקית.
רומא, שאריות הלילה לא מיטיבות עם נקודת המבט, שוק הפשפשים
מפייס מעט, הקפלה הסיסטינית נחמדה, המדרגות הספרדיות נאות וחבל
שאינן נעות, העייפות משתלטת ,עלבון הלילה צורב והנחמה היחידה
באופק היא ארוחה טובה שהגיע סוף סוף זמנה.
עמוסים בתקציב של  שלושה דולר ניגשים בצעד בוטח, פוסעים אל
פיתחה של פיצריה שכל חזותה אומרת זול ומתיישבים כגביר וארוסתו
האדמונית סביב שולחן שעוונית דביק, נזכר בארוחת עשר בגן של
שלומית. אחרי רבע שעה של המתנה למלצרית מבינים שההגשה עצמית
וקמים אל הדלפק, תפריט דהוי שכותרתו קוקה קולה משרה אוירה
מוכרת ומציע מבחר עשיר, הבחירה נופלת על פיצה ביאנקה, בדולר עם
שארית, העולם מחייך אלינו ,שולטים כבר בתרבות האיטלקית, ראינו
קפלה, צילמנו מדרגות ואחרי שנאכל נטייל ברחובות.
תחושה של הצלחה עופפת אותנו ככל שריחות הפיצה קרבים ואז מגיעה
ללא רחם הנפילה, גוש בצק בלי רוטב או גבינה, עד רומא נסענו
לאכול לחמניה, פיצה ביאנקה - פיצה לבנה.
ערב יורד הגיע זמן לנסות המזל בשפה חדשה.
הרכבת יוצאת אל היעד הבא "גאר דה ליון" פריז מצפה.