בנאדם קצת מוזר, אני. לא יודע, לפעמים זה דווקא טוב. אני מסתגל
מהר, נגיד. כאילו, יכולים להודיע לי שהיה פיגוע, ומאה אנשים
מתו, וזה לא יעשו כלום. יכולים להודיע לי שאבא שלי נפטר, ואני
אולי אבכה עליו יום וזהו, ולא ישנה לי כלום בחיים אחר כך. ואני
יכול להיות מכור לאלכוהול, או סיגריות, ויום אחד להחליט שנמאס
לי, ולהפסיק בלי שום בעיות. אני יכול לטוס מכאן לחמש שנים
בהחלטה של 15 דקות ולא להסתכל עוד בחיים אחורה.
וחשבתי שככה זה גם יהיה איתה. שהכל בא בסבבה וכל זה, ומה שבא
היום הולך מחר, וזה שאנחנו ביחד כבר הרבה זמן זה סתם וזה לא
אומר כלום, וכשאני אומר לה שאני אוהב אותה זה רק כי היא אומרת
ובכל מקרה אף אחד לא מתכוון לזה באמת.
וכשהיא עזבה כי היא אמרה שאני לא מתייחס אליה מספיק וגם אז לא
היה לי משהו חכם להגיד, חשבתי גם כן שזה יעבור לי. בכל מקרה לא
היה לי אכפת, אני אדם שמסתגל לשינויים.
ועשיתי הכל, באמת הכל. התחלתי לעשן והפסקתי, התחלתי ללכת
לחודר כושר, לרוץ באמצע הלילה, ואחר כך התחלתי לאכול ולהשמין
בטירוף ולגרבץ כל היום מול הטלוויזיה, ועישנתי והסנפתי
וחירבנתי בכל הבית ואז הזמנתי שירותי ניקיון לנקות את זה, סתם,
שיחטפו זעזוע.
כלום לא עזר. כל הזמן חשבתי עליה, ועל איך זה שפתאום בכלל
אכפת לי ממשהו, ועוד מסתם בחורה.
אחרי חצי שנה ראיתי אותה בקולנוע עם אחד שאני לא מכיר,
וכשיצאנו החוצה ניגשתי ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר. היא אמרה
שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים, שאני חרא, שאני לא יודע מה
אני עושה עם עצמי, אז למה שהיא תדע מה היא עושה איתי, ובכלל
עכשיו היא אוהבת מישהו אחר, והלכה. היא הלכה, אבל אני ראיתי לה
דמעה בזווית של העין כשהיא הסתכלה אחורה לראות אותי פעם
אחרונה.
אולי גם היא לא טובה בשינויים.