ג'ינו ואני גרים בחדר קטן,
אבא של ג'ינו מת במלחמה
ומאז אמא בוכה
כל הזמן

אני זוכר את היום
שבו ג'ינו נולד
בית חולים ברזילי באשקלון
שתמיד נראה לי כמו מפקדה
שהבריטים שכחו לקפל איתם החוצה.

הגענו  הביתה, במכונית הסובארו
של דוד שלי אלברט
אל בניין בן ארבע קומות
שתקועים בו נציגי כל התפוצות
הדלת משמאל שייכת לאולגה השכנה הרומניה
שהיתה גם הבייבי-סיטר שלי
לעתים קרובות
בקומה השניה התגורר תמזי הגרוזיני
ובקומה האחרונה סוניה הזונה
שידעה פעם, שנים טובות.

במשך שמונה עשרה שנה
מהיום שנולד
לא קרה שום דבר מיוחד.
מה כבר יכול לקרות לך
במרחק של 20 ק"מ
מבאר-שבע,
התמכרות למשחקי ווידאו
וסלידה כפייתית
מטיולים בחיק הטבע.

אפילו הקצין שגרש את
ג'ינו מהצבא
אמר שהכלום שקורה לו
פשוט מצמרר.

- "אני אלך לישון"
אמר לי
ואתעורר כשאתה תשתחרר.
"השתחררתי"
בטקס הסיום קיבלתי תעודה.
תעודת בוגר מלחמה
שהגיבורים שלה ישבו בחדרים
אטומים וחיכו לטיל שיפתח להם את הראש.

מאותה המלחמה ומאותו הטקס
הבאתי איתי הביתה את יעל.
יעל ברקוביץ' מגבעתיים
שלא היה בנינו שום דבר
חוץ מכמויות ענק של אלכוהול
וסקס מהשמיים.

"תכירו ג'ינו, יעל, יעל, ג'ינו"

ראיתי איך לחייה של יעל מסמיקות
באודם שאפשר לקנות רק
בהרצליה-פיתוח.
מאותו הרגע יעל הסתובבה
במעגל הטבעי
של ג'ינו ושלי
שלעתים היה סגור
ולעתים פתוח.
ג'ינו רועש, אני שקט
ג'ינו רוקד, אני עושה תנועות בידיים
ג'ינו פותח קלפים, אני מחטט
ג'ינו שם זין על העולם, אני לא יכול להביט לאנשים ישר בעיניים
ג'ינו מנגן בגיטרה, אני כותב שירים
ג'ינו מסטול, אני קצת קרוב לעננים
ג'ינו פוגע, אני מתנצל
ג'ינו הוא השמש ואני הצל.
"שש וחצי שבע שמונה בוקר יום ראשון"
שיר מתנגן ברדיו
בבוקר יום ראשון
שהשגרה המיתולוגית שלו
ידועה היטב בקרב העם היהודי.

ג'ינו ואני יצאנו לסיבוב מדרכות
חסר כל תירוץ
אמרנו שאין מה לעשות בבית
אולי נמצא משהו בחוץ.

פגשנו את כל "האנשים הרגילים"
חיים מהמכולת
ובני מהאבטיחים,
שלום האבא החורג של ישראל
בטיול בוקר עם כלבת זאב עייפה.
אבל באותו הבוקר
זה היה הבוקר הראשון בחיינו
שראיתי את עדנה היפה.

"סתם בלי סיבה
התאהבתי בך לדקה
ועוד דקה זה יעבור לי.
ריגוש של בוקר מתעורר
שלא ימלא את החסר
ולא ישבור רגעי משבר.
לא ייחרט בזיכרון
לא יעצור את הרוק מלהחליק בגרון.
ריגוש קטן ואחרון
לבוקר יום ראשון".

עדנה היפה הייתה בהחלט
משהו חדש בנוף
שג'ינו ואני אכלנו ממנו בחוסר תאבון
בעשרים ושתיים השנים האחרונות,
שבענו מההווי השכונתי
רצינו לשבור את החומות
לא יכולנו לעשות שום דבר.
השגרה הרגה אותנו
נותרנו משועממים עד הצוואר.
ג'ינו שרק:
"הלו מותק לאן את ממהרת?"
עדנה היפה סגרה מבט על ג'ינו
ללא היסוס ואמרה:
"בואו איתי יש לי פנס ומצלמה
אני מצלמת סרט".

"להתקדם בבקשה אתם לא היחידים
באוטובוס הזה"
ביקשה אישה זקנה שעמדה מאחורי
באוטובוס קו 8.
מלפני עמדו ג'ינו ועדנה היפה
כשידיהם אוחזות בעמודים.
כל זמן שאני שתקתי הם הספיקו
לדבר על 'משמעות החיים'.
אני שותק ומביט בעדנה היפה
מביט בנעלים השחורות עם השרוכים האדומים
בטייץ השחור והקצר, ביובש העור לרגליה הרזות
ברצועת המצלמה שחותכת לה
את השדים הגדולים,
בשיער הארוך והבלונדיני
וחושב לעצמי שלא יעזור כלום
כשאתה מתבונן באישה בפעם הראשונה
אתה בוחן אובייקט מיני.
ואני בכלל לא אוהב בלונדיניות.

כולנו היינו בדרך לאתר הצילומים
המסתורי של עדנה היפה
האוטובוס עצר בתחנה מסוימת
עדנה היפה קרצה בעיניה
ואמרה שזה המקום לרדת.

מצאתי את עצמי מול מלון רותי
מעון אפס כוכבים
בית משכנם של ימאים, זונות ושיכורים עלובים.
צ'רלי בעל המלון הוא דמות ידועה בעיר.
הוא נע בעזרת כיסא גלגלים
איש שמן בעל תנועות כבדות
וחזה שעיר
מספרים שלפני הרבה שנים
צ'רלי היה גבר נאה
מצויד בחליפות איטלקיות
נשים צרפתיות
ועוזרת מיפן.
בכסף הרב
הוא הקיף עצמו
במכונית
אנשים ונשים
המון נשים
כל הזמן
דון-ז'ואן מרוקאי
עם יהלום
מתחת לתחתונים.

מסוג האנשים
שתורמים לבית הספר למפגרים
ולמחרת זה מופיע
בכל העיתונים
בעיקר מקומונים.

הוא אהב את הנשים שלו
חריפות
נאות
ומבוגרות.

ובאותה תקופה
כל הנשים המבוגרות
היו נשואות.
זה היה הרבה לפני שהמציאו
את המשפחה החד-הורית
הרבה לפני שאפשר היה לכתוב פואמה
בכזאת עברית.

- מה השעה דובדבן?
- שלוש בבוקר צ'רלי מותק
- בעלך עדיין במילואים
  דובדבן מתוק?
- כן ואני מקווה שהוא
  ייקבר שם,  צ'רלי מותק.
- תפסיקי ללטף אותי
  אין לי כח לעוד זיון
  דובדבן מתוק שלי.
אמר צ'רלי
וכיבה את המנורה הקטנה מימין למיטה.

ואז הופיע...

- דני מה אתה עושה כאן?
נדהמה עליסה הבוגדת

- אני הייתי כאן כל הזמן
  שצ'רלי מרח אותך על השטיח
  הטביע את הטבור שלך בדובדבנים
  וציווה עלייך לרדת.

דני במדי ב' של צה"ל
עוזי שמוט על הכתף
נראה כמו מילואימניק
שכל ילדי האינתיפדה
צעקו לעברו ברחובות
"זיינתי את אישתך"
"זיינתי את אישתך"
וכל מי שנבגד פעם
מכיר את ההרגשה.

כשכל החברים שואלים שאלות
ואין לך אומץ לענות.

כשהאגו שלך בטיפול נמרץ
ואפסו הסיכויים לחיות

התחושה הרעה של מעטפת הבלבול
השוק, הזעם
הפשע הכפול

ואז צ'רלי פלט את 'משפט החוכמה'
ששינה את חייו
- "זה לא מה שאתה חושב דני".

דני שלף את רובה העוזי
עם הקליעים הנוצצים.
וירה בצ'רלי שלושה כדורים
אחד ברגל ימין
שני ברגל שמאל
ושלישי בביצים.
דני פרץ בצחוק מטורף
של בן-אדם
שירה בחושך ופגע בכולם.
התקרב לצ'רלי
שהספיק כבר
להתפתל, לצעוק
ולמלא את המיטה בדם.
ואמר:
- "נראה אותך מזיין עכשיו
    ואם תהיה חרמן
    ובמקרה לא תהיה לידך אורחת
    תיקרא לי ואני אזיין אותך בתחת!
    להתראות, לא תמצאו אותי לעולם"
אמר דני
טרק את הדלת
ונעלם.

חדר מספר תשע
קומה שניה
אמרה פקידת הקבלה
בזמן שמסרה לעדנה היפה
את המפתח

באותו רגע
ג'ינו לחש באוזניי
"תשע זה מספר המזל שלך אחי"
מה העניינים
תרגע, תשתחרר
אתה צריך להיות שמח.

ואני הייתי שם
רק בכדי לשמור על ג'ינו
כל פעם שהוא נקלע למצב כזה
בלעדי
זה נגמר ברע

כשהוא פוגש
רגליים עם זוג שדיים למעלה
הוא נכנס למערבולת טובענית
בלב הסערה.

עדנה היפה אדישה
או שהיא חושבת
שאני סתם אחד משעמם
וג'ינו הוא החוליה הדרושה
אבל אני החוליה שדבוקה
לג'ינו בגב
הוא לא יכול בלעדי
ואני לא יכול בלעדיו

האגו שלי עמד באמצע
ואמר לעדנה היפה
K.O, K.O
תכירי את ג'ינו
תרקדו, תזדינו
ואני אחכה בשקט

הוא יראה לך את השמים
הכוכבים
וילכד אותך ברשת

אבל אני
בעומק הפנימי
אראה לך את הקשת.

נשים אוהבות קשתות
את הצבעים החמים בעיקר
הן שרות לה שירים
מתלבשות לידה
וקושרות אותה בשיער.

עדנה היפה
מנהיגת הכנופיה
פותחת את הדלת
שטיח מקיר לקיר בצבע אדום
ארון לבן
ווילונות בצבע תכלת.

המילה הקצרה ביותר
שיש לי בלקסיקון
בכדי לתאר את החדר במלון
היא: "קיטש"

חוסר טעם מזעזע.
ג'ינו אמר שזה מה שמקבלים
עבור 150 שקלים.
חשבתי לעצמי שאם היינו
לוקחים סוויטה במלון
גבוה, עשיר סנוב וקר
זה עדיין היה
חוסר טעם מזעזע
אבל לפחות
חוסר טעם מזעזע יקר.

עדנה היפה זרקה
את זוג הישבנים שלה
על מיטת הקפיצים
"לא רע, בכלל לא רע"
אמרה עדנה.
עשיתי פרצוף משועמם
ג'ינו לעומת זאת
דאג לסגור את התריסים.

עדנה היפה נכנסה לתפקיד
הנמלה החרוצה.
בתנועות מהירות היא שלפה
את מצלמת הוידאו שלה
העמידה אותה על סטנד
עם הפנים למיטה.

"לא נראה לי שאני
אשתתף בסרט" -אמרתי.

"לסרט שלך את צריכה
משהו כמו ג'ינו
בחור עם שרירים.
אתם תעשו קולנוע
אני אנגן בגיטרה
ואכתוב שירים".

התחלתי לכוון את המיתר הראשון
בגיטרה שלי
הרמתי מבט
וראיתי את הפטמה של עדנה
לחוצה בין שפתיו של ג'ינו
הורדתי מבט
ודמיינתי מה אני הולך
לראות במיתר השני.



ג'ינו משך את עדנה בשיער
והשכיב אותה על המיטה
עדנה נחלצה לעזרה
והורידה את התחתונים
התחבושת ההיגיינית
וכל מה שבפנים.
בתנועות ישבן עצבניות
אחורה וקדימה
קדימה ואחור
הציצה ראשה מבעד
לכתפו של ג'ינו
וביקשה ממני
לכבות את האור
ג'ינו ציווה על עדנה לשכב על הבטן
משך שוב בשערה הארוך
    החדיר
             וגמר.

אני אוהב את הגיטרה שלי
היא מחברת אותי עם העולם
לפעמים מנתקת אותי
ולוקחת אותי לעולם אחר
מושלם...

תמיד באמצע
בין חושך לאור
כמו קליפת תפוז
בשיא הכנות כמו תפוז
ולא לשם קיום החרוז
קליפת תפוז
שאנשים בעלי ניסיון
יודעים לעשות ממנה ריבה.
"תמשיך לנגן אחי
אתה מרגיע אותי
בנגינה הפסטורלית שלך"

אמר לי ג'ינו
בזמן שעדנה היפה שפשפה את עצמה במקלחת.

התחלתי לשיר שיר
של רוברט אלטמן

אחד השירים האהובים
על ג'ינו
שיר בלי פזמון
שהפך להמנון.

ג'ינו מדליק סיגריה
עוצם את העיניים
ורוקד
מנופף באקדח הקטן
שאין לו מושג
מהיכן קיבל אותו
ורוקד.

קופסת האגו טריפ
של ג'ינו
התמלאה בשושנים
בעשרים הדקות האחרונות
הוא חווה את חווית הסקס
הקולנוע
ושיר המנון
נטול פזמונים.

העיקר שהוא רוקד.

אני מעריץ
את חוסר השליטה
שהשיר הזה מכניס בו
קופסת קסם
לאדם חסר שליטה
שמאבד אחיזה
בזכות ארבעה אקורדים.

שלוש דפיקות בדלת
טוק... טוק... טוק...

עדנאן הפועל הערבי
מכניס את הראש
ומיד לאחר מכן את הגוף
ואומר:
"אני לא רוצה להטריד
אבל שומעים את השיר שלך
עד למטבח
והוא מזכיר לי
את לו ריד
אולי תנגן משהו שמח
משהו קליל
כמו השירים של
חני חן ולהקת כדור פורח".

ג'ינו קפא במקום
ביד ימין רועדת
כיוון את האקדח לרקתו של עדנאן
ביד שמאל
סגר את הדלת

-"מה אתה עושה אידיוט"
הפצרתי בג'ינו
"אני לא יכול יותר"
אמר ג'ינו ובום...
כדור אחד
חיסל את הביקורת
הלא צפויה
שהגיע אלינו לחדר.

פחדתי
פחדתי מאוד
לא יכולתי לדבר
אחזתי בכיסא
בזוג רגליי
שסירבו לעמוד.

"עכשיו דקה דומיה"
אמר ג'ינו
כמעין בדיחה שחורה

המשיך לרקוד
למרות שהפסקתי לנגן
ושר לעצמו יריתי בו
יריתי בו יריתי בו
    יריתי בו
עדנה יצאה מהמקלחת
ובקול אדיש למתרחש

אמרה:
יריתי בו
מזכיר מאוד את יהונתן גפן
תנסה להיות מקורי ג'ינו
תשחרר את הרסן
תיצור משהו חדש
שאף אחד לא שמע עדיין
אל תכתוב על מלחמה
כי כבר נאמר הכל
אל תכתוב על קלישאות
כמו קשה לי
ואני לא יכול
פשוט תכתוב על רגשות
או תכתוב על שנאה
תכתוב על אהבה.
ג'ינו הנהן בראשו
וירה בה.
שמט את האקדח מידו
ירד על הברכיים
והתחיל לבכות
הרים את פניו מלאות הדמעות
ואמר לי
אתה רואה אחי היקר
אם הייתי אינסטלטור
הכל היה אחרת
הייתי איש חופשי
שמשוחרר מביקורת
לא הייתי צריך להתמודד
עם כל המטען הזה
הקשה
ואף אחד לא היה
אומר לי
שהצינור שלי
מזכיר את הצינור של משה.

אני לא אוהב
את המקום הזה
אין לי אהבה
אין לי נפש תאומה
שתלטף אותי
ולא תכאיב.
מחר אתה ואני
הולכים לחפש אהבה
והמקום הראשון יהיה
ת ל  -  א ב י ב.

להיות אני
כמו שאני
בשבט של כמוני
שפה משותפת
ברגים גדולים במערכת
שמחים באביב
עצובים בשלכת
לתקשר
לאהוב
ולהמשיך ללכת.