מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?
כך שואל אותי דני בסן. שיר טוב.
הימים ימי תמוז, מניין האביבים הוא עשרים, המיקום צה"לי.
סיפור עלי, ועל צה"ל, ועל אבא.
בה"ד 15. הכנה לקצונה. יום שישי בבוקר. כולם במסדר יציאה. חלק
יוצאים שבת, חלק נשארים.
שחר ג'ינו יוצא, ערן דיגמי נשאר. סבתא של דיגמי במצב אנוש בבית
חולים. במסדר היציאה הוא שואל אם מישהו יכול להישאר במקומו.
בלי לחשוב פעמיים שחר מתנדב. דיגמי יוצא, שחר נשאר איתנו
במקומו. מופת מוסרי. ביום שני שלאחר מכן סבתא של דיגמי נפטרה.
הוא לא יישכח את שחר. אני בטוח.
שלושה חודשים אחרי. שוב בה"ד 15. שוב הכנה לקצונה. שוב אני.
יום שישי בבוקר. מסדר יציאה. אני יוצא, יניב רפאלי נשאר. רפאלי
בוכה. איש גדול ושרירי, עם עווית בפה ובצוואר, עתודאי למדעי
המחשב, בוכה במסדר. הוא לא ראה את אחיו שנתיים, ומחר הוא טס
בחזרה ללונדון. אני מאוד רוצה להיות כמו שחר ג'ינו. לוקח לי
זמן. אני עומד וחושב. כבר על א', פס מלא וחתום, שאיפה קטנה
ואני בבית. אחרי חמש דקות הבאתי את עצמי להתחלף איתו. בהתחלה
הוא סרב. לא לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו. הוא בא וחיבק אותי
בדמעות. הבחור פשוט צריך לצאת הביתה. אני לא יכול למנוע ממנו
את זה. מי שמי.
בניתי על כביסה בבית. לא נורא. עומד ועושה כביסה בדלי, כמו
אבותינו, בשירותים של הקומה השנייה. אני מתקשר להודיע לאבא
שאני לא חוזר. הידיים בכביסה, הלב בכוננות ספיגה.
אני מתקשר, שולה עונה. פאק. למה תמיד כשזה חשוב היא עונה קודם?
צריך להעביר דקה של שיחה עד ששנינו מסכימים שהיינו מספיק
מנומסים אחד לשני, ובעצם אני רוצה לדבר עם אבא. בדרך כלל הדקה
הזו עוברת בסדר. עכשיו היא הצליחה להוציא ממני את מה שלא רציתי
לספר לה לפני שאני מספר לאבא, ובטח שלא הוא יידע דרכה. אני לא
חוזר הביתה לשבת. אני שומע אותה מספרת לאבא. שיט.
הוא עונה. כולו סערה והפתעה. מה קרה? איך? מי השאיר אותך? למה?
כוננות האסונות של אבא. חלק מהנוף. מאז אמא.
שום דבר כזה, אבא. החלפתי את רפאלי. הוא ממש היה צריך הביתה.
כן, אני מאמין לו. חשוב לו הרבה יותר מלי. תהיה גאה בי, אבא.
בבקשה.
אבא שלי מהצד השני של הטלפון מתקפל. שומעים גם דרך הסלולרי, גם
כשהידיים בכביסה. אי אפשר לפספס כזאת אכזבה. החלה שהוא קנה לי
לכבוד שבת, שאני כל כך אוהב, תחכה לשבת הבאה. זה קורע אותי.
אני לבד בשירותים מול המראה, עושה כביסה ומדבר עם אבא, ועולות
לי דמעות. אני לא יודע איך לשאת בעול של להיות כל הילדים של
אבא שלי. להיות אני זה מספיק קשה.
ופתאום אני מבין. ככה פתאום.
כל הניתוק, כל העצמאות הזו, כל
הלא-לדבר-לא-לחשוב-שבוע-על-הבית, כל האני-כבר-גדול הזה. הכל
שטויות. אני לא קרוב אפילו להשתחרר מהכבלים הטוטאליים של אבא
עליי. כל כך כאב לי לאכזב אותו. כל כך כל כך כאב לי שכאב לו.
רציתי לחזור הביתה בשבילו, לא בשבילי.
ואבא היה גאה בי. ומאוכזב שאני, הילדים שגרים בבית, לא חוזר.
ולי עלו דמעות. בשיחה פשוטה עם אבא. מציאות התחוורה. ככה סתם.
וכעסתי עליו. למה הוא מכאיב לי ככה? עשיתי משהו טוב למישהו.
באמת באמת. היית צריכה לראות את רפאלי. לא מגיע לי רגשות האשמה
האלה על כמה שכואב לאבא, שאני לא מצליח להבריח.
אבל אני מבקש ממנו יותר מדי. להתאכזב שאני לא חוזר זה אנושי
לגמרי. לא היתי רוצה שזה יהיה הפוך. אבל הייתי רוצה שזה יכאב
פחות. לשנינו. שלא כל הנטל ייפול עלי.

עכשיו. זמן כתיבת שורות אלה. 18 באוקטובר 2002, כ"ח בחשוון
התשס"ג, 17:10.
אני יושב ביציע בספסל הכי גבוה באמצע, מול רחבת המסדרים הגדולה
והריקה. כאן, במקום הזה ממש, עוד חצי שנה מהיום, אני אהיה
קצין. אני יודע. ואבא יהיה גאה בי. אני יודע. וכמו תמיד,
כשנושפים קצת על האבק ומגלים קצת מאבא-ואני, עולות לי דמעות.
מאז כיתה ה'. גם עכשיו.
לא יודע אם זה לחיוב או לשלילה. כאלה אנחנו, בכל מקרה.
כזה אני.

יניב רפאלי עכשיו בבית עם אח שלו. לי יש ארוחת שישי בבסיס עוד
מעט.
אבא בבית מאוכזב עם שולה ועם חלה שמחכה לי.
היום בבוקר, דני בסן. היום בבוקר.