ובסה"כ כל מה שרציתי בעצם, היה לתפוס לך את הדמעה שניה לפני
שהיא צונחת מעינייך ומתרסקת לרצפה.

והרי את יודעת שכל פעם שעינייך מאדימות ליבי נצרב,
כי איך, איך אפשר לראות אותך, כמו מלאך קטן, עטופה בכותונת
לבנה, שקופה כמעה... כאילו שהכותונת נתלית עלייך במעיין חוסר
ברירה שכזה וכל שנייה מאיימת לנפול מעל גופך השברירי.

להביט אל תוך עינייך ולגלות את הכאב,
את מדומה לשי נדיר שעטוף במיליון עטיפות,
לפעמים זה מייגע...
חוסר הסבלנות יצר הסקרנות והרצון הזה להגן עלייך.

ואני מנסה להשיל מעלייך...
עטיפה אחרי עטיפה...
סוד אחרי סוד...
כאב אחר כאב...

כל כמיהתי רודפת אחרי גרעין הקיום שלך, עירום, ללא כל עטיפות,
למצוא אותך אחרי החיפוש המייגע מבין כל קרעי העטיפות שמפוזרות
סביב.

אבל את,
את בשלך, מוסיפה עוד עטיפות,
מרחיקה אותי מעלייך,
מתעלמת מקיומי.


ובסה"כ כל מה שרציתי בעצם, היה לתפוס לך את הדמעה שנייה לפני
שהיא צונחת מעינייך ומתרסקת לרצפה.