הם ישבו להם שניהם במשרדו של הדוקטור.
מדי פעם נפגשו מבטיהם בדאגה.
הדוקטור פיהק ובישר בקול יבש שיש בעיה עם התינוק. האם נחרדה
מהבשורה, אך עוד יותר מאדישות הרופא. זו המאפשרת להם (הרופאים)
לצאת לארוחת צהריים אחריי שהם כורתים למישהו רגל.
הרופא העיף מבט בשעון והתחיל לאסוף את חפציו.
"בקיצור, אני לא רואה סיבה שתדאגו כל כך, אני בטוחה שהוא יסתדר
בחיים."
האב הרים את קולו: "יסתדר?! איך הוא יסתדר עם מחשבון במקום
לב?!"
דמעות החלו זולגות במורד לחייה של האם.
"יהיה טוב. אתם מוזמנים להיפגש עם העובדת הסוציאלית שלנו, אם
אתם מעוניינים כמובן". הוא התרומם והחווה בידו לכיוון הדלת.
הזוג קם והשאיר אחריו צליל של טריקת דלת רועמת.

הזמן טס לו, כהרגלו והילד גדל.
הוא דווקא לא היה שונה בהרבה מכולם. הוא לא עסק רק במתמטיקה
כפי שציפו ההורים, אלא שיחק כמו כל הילדים. ההורים נהנו להשלות
את עצמם שאולי הרופא צדק. אולי באמת יהיה טוב. רק האם דאגה
לעיתים כשחשבה שהיא לא יכולה לדעת מה הוא מרגיש, אם בכלל.
הוא אף פעם לא התפרץ בכעס, לא היו לו התקפי בכי עזים, לא בא
אליה סתם לקבל חיבוק ובטח שלא בא אליהם בלילה למיטה כי הוא
מפחד.
אבל גם כל אלו לא הטרידו אותה במיוחד, כי היא הדחיקה את הדאגה
בעזרת הטיעון שהוא "ילד מופנם". אז הכל בסדר כי היא הייתה
רגועה.

הילד המשיך לגדול. הביא הרבה נחת להוריו, שכבר כמעט שכחו שפעם
רופא אדיש בישר להם שלילד שלהם אין לב אלא מחשבון.
איך הוא הסתדר? הוא פעל מהראש.
אמר את מה שאמור להיאמר. עשה את כל מה שהיה אמור להיעשות. הכל
"ביי דה בוק". הכל פוליטיקלי קורקט.
ומה עם רגשות? הם נשארו בגדר נקודת תורפה שלאחרים יש.
החיים היו בעיניו מערכת צירים אחת ענקית, כשאנשים ומצבים הם
פונקציות שונות.
הכל מחושב. הכל רציונלי. שום סטיות או חוסר היגיון.
כך הכל התנהל על מי מנוחות.
הוא התחבר עם אנשים כמוהו, שפועלים על סמך היגיון ומחשבה (לא
לחלוטין, להם היה לב) והרתיע את ה"נחותים", אלו שפועלים לפי
הרגשות שלהם.

הכל השתנה כשהוא פגש באחת מיוחדת.
אחת שהקסימה אותו.
המחשבון התקלקל.
כל פעם שראה אותה עלה לו חיוך על הפנים ותמיד חיפש את קירבתה.
הוא אמר לה שהוא מתאהב בה.
הוא ניסה למצוא טיפת היגיון במצב אך התייאש, הוא היה הלום
ברגשות ונאלץ לקבל את זה.
רק חבל שהוא היה סתם פאוזה בחיי האהבה שלה עם החבר לשעבר
(ולעתיד).
וכשהכל נגמר?
הוא הסתגר בחדר ימים על גביי לילות. לא כי הוא בכה.
כי הוא ישב וחיפש פונקציה לאהבה.