[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שדה תעופה בינ"ל בנגקוק. חמש וחצי בבוקר. לבשתי את כל הבגדים
הארוכים שלי, כולל נעליים. מזל שהמיזוג עובד, אחרת הפליז היה
ממיס אותי למוות. האוהל משופצר ל"תיק יד" שדחוס עד אפס מקום.
בהברקה של הרגע האחרון דחפתי גם את התיק כלי רחצה עם הסבון
והשמפו (700 מ"ל כל אחד, בערך עוד קילו וחצי לדברים החשובים
באמת). התיק כ"כ כבד שלא נוח להרים אותו, צריך מישהו שישגיח
עליו כשהולכים לשירותים. אז התאפקתי משלוש ורבע. הסנדלים
מחוברים מהרצועות מתחת לתיק, כדי שחס וחלילה לא יתפסו משקל
בתיקים הגדולים. הטיסה שלי עוד כ"כ רחוקה שהיא לא מופיעה על
המסך. חבורה של טיסות מבוטלות תופסת את המקום שלה.
אני מתיישבת מול הדלפק הנטוש של החברה שאני טסה איתה, נותנת
לעיניים לשוטט. חמש ארבעים ושמונה. אני נודדת במחשבות על הטיול
הקצר שלי שנגמר פה, על הנסיעה שעוברת עליי- עוד לא הגעתי
הביתה. על זה שאני בנסיעות כבר עשרים שעות רצוף. אני מסתכלת
שוב על השעון שבפינה של המסך של הטיסות היוצאות. חמש ארבעים
ותשע. אפשר להשתגע.
"שלום". ישראלית נעמדת בקו ראייה ביני לבין המסך עם הטיסות.
"שלום שלום" אני עונה במיומנות הקלה שהספקתי לפתח. מיומנות של
שיחות בין מטיילים.
"לאן את?" היא שואלת בלי מבוכה. מטיילת ותיקה.
"לטשקנט".
"עוצרת?"
"רק מחליפה מטוס".
"אה, גם אני. כל כך חבל, זאת אמורה להיות ארץ נפלאה לטייל בה"
"אוזבקיסטן!? באמת?" אני מנסה להסתיר את הזעזוע. המשפטים האלה
בנויים מחלקים קבועים ומחלקים מתחלפים. קלטתי את הדפוס, אבל
כשהיא הציעה את אוזבקיסטן בתור יעד, זה קצת שבר לי את התבנית.
"כן כן. תגידי - כמה משקל יש לך?"
"אה..." האמת היא שלפי המשקל של הבאנג'י משבוע שעבר אני 72
קילו, ולא ממש בא לי לענות לה את התשובה האמיתית, מה גם שאני
באמת נראית פחות מזה.
"למה את שואלת?" יוצא לי בסוף.
"בגלל האוברווייט" היא עונה בהפתעה מזה שאני לא מבינה. עשרות
זרמים חשמליים נעים במוחי בתיאום מושלם. היא מתכוונת למזוודות.
מוח אנליטי מבריק שכמותי.
"אה... אני די על הגבול" אני כבר מבינה לאן היא חותרת.
"תשמעי, מותר עשרים קילו, יצאתי מהארץ עם שלושים, ולאף אחד זה
לא הפריע. כרגע יש לי ארבעים, ואני בטוחה" פה היא מותחת את
המלה, כדי לשכנע אותי עד כמה היא "בטו-חה, שהם לא יקפידו כל
כך. מה שאומר, שאם תוכלי להגיד שאנחנו ביחד אז כל אחת חורגת רק
בעשרה קילו, שזה באמת לא הרבה, ואם יחייבו על האוברווייט אני
אשלם בכל מקרה". היסוס ארוך מצידי.
כל שנות הילדות, ההתבגרות ועוד כמה שנים שלא נכנסות באף הגדרה
מיוחדת רצות לי מול העיניים בהבזקים קצרים. היא רוצה שאני אעשה
איתה יד אחת נגד השיטה. למה לא? כי אסור, כי זה לא בסדר, כי
שקלתי את התיקים מראש ויש לי כאב גב נוראי מלנסות להיות בסדר.
וכי יש פה בבנגקוק מסעדה שמרוויחה חמש-עשרה באט ליום על שמירת
כל החפצים שלא יכולתי לקחת איתי בדיאטת כאסח שכפיתי על התיקים
שלי. זה לא הגיע להם, הם באמת היו בסדר. לא התפרענו בשום שוק
או מרכז קניות. לא פוצצנו את עצמנו בדברים שלא נוכל להחזיר
לארץ. אז למה עכשיו הבחורה הזאת עומדת מולי ומדברת... מסתבר
שאל עצמה בדקות האחרונות שהספקתי להתנתק ממה שהיא אומרת...
"וזה מאוד מקובל, וככה זה, ואני לא מבינה מה ההתלבטות. את גם
יכולה לבדוק את הדברים שלי, אין לי סמים, אין לי נשק, אפילו לא
אלכוהול". מה? על מה היא מדברת? אני פשוט לא רוצה לחבור אליה
עם הרעיון הזה כי לא בא לי. אני נרתעת ממנה ומהדרך שבה היא
הצליחה לגרום לי להרגיש שאני חייבת לה משהו. "זה עניין של רצון
טוב" היא זורקת בטינה שמתחבאת מאחורי חיוך.
"טוב, אין בעיה" אני שומעת את השפתיים שלי עונות. איזו טעות.
עצם זה שלא נפנפתי אותה בשנייה הראשונה הייתה ההסכמה שלי לכל
העניין.
"יופי, באמת תודה" היא צועקת לי כבר מהצד השני של המחסום של
הבטחון. היא כבר שוקלת את התיקים שלי בדלפק, מחשבת כמה משקל
עודף היא יכולה להעביר על חשבוני. אני מקללת את עצמי שחרגתי
לרגע מהמרובעות המחשבתית שלי.
"תשמעי, הם מכירים אותי פה" אני מנסה לפנות להיגיון התועלתני,
לאו דווקא למוסרי - "אני פה מחמש בבוקר, התיקים שלי כבר מחכים.
הם ראו שבאתי לבד, אפילו דיברתי איתם..." אין עם מי לדבר.
"נו, זה נורא הגיוני שבאת לפניי לתפוס מקום טוב בתחילת התור".
נפלה המגננה.
"אני חושבת שבאמת זה מסתדר. מה איתך?" היא נוזפת בי "יש לך פה
רק שמונה עשרה קילו". מה איתי? אפשר לדחוף עוד שני קילו של
פיור שופינג בחלל שיש לי בתיק. חלל אני אומרת. ואקום.
"יופי, באמת, קצת לעזור אחד לשני. זה מאוד מקובל בין מטיילים,
בטח שאנחנו בתור ישראלים צריכים לעזור. אחרת מי יעזור לנו?"
היא עושה נפשות לעזרה ההדדית בשדות (תעופה) זרים.
יש לי תחושה רעה, שיתפסו אותי.למה? ככה. כי אני בנאדם שתופסים
אותו. יש כאלה שיודעים שהפשע לא משתלם, ויש כאלה שאף פעם לא
תפסו אותם. כשהיו עסוקים בלחקור את אלה שתפסו מהסוג הראשון,
הסוג השני נצלו את ההזדמנות ועברו להם מאחורי הגב.
הדלפק נפתח, אני וחברתי משכבר תופסות מקום בראש התור. היא
אפילו לא יודעת איך קוראים לי, לא טרחה לשאול. כשאמרתי לה שאני
לא ממש מכירה אותה בשביל לעשות את התרגיל הזה, היא ישר אמרה
"אני נעמי, מה יש פה לא להכיר?".
"תגידי שאנחנו ביחד" היא מפעילה אותי. אני, שעוד לא נתתי את
הדרכון, כבר עושה תנועות מוזרות עם הראש, מסמיקה ומושיטה בטעות
את הארנק. אני חושבת שאני לא משקרת כל כך טוב "נראה לי שהם
שוקלים את התיקי יד..." אני מנסה לתרום את חלקי למהומה הקטנה
שמתחילה ליד הדלפק. כרגע יש מערום תיקים על המשקל, דיילת
תאילנדית שעושה תנועות של "לא" עם הראש, שני עובדי חברת תעופה
אוזבקים שמעבירים תיקים מהמשקל למסוע, לרצפה וחוזר חלילה, כי
נעמי מפריעה להם באמצע, ומעבירה את התיקים בניגוד לכיוון
הזרימה. "נו נו. נוט זה באג זאט גואס אפ" היא מנסה את כוחה
באנגלית לאוזבקים. אבוד. הם שוקלים הכל ביחד, כולל את התיק יד.
הקונספציה קורסת. שעות של הזעה לחינם. הספרות של המשקל מרצדות
באדום/ שבעים וחמישה ק"ג. אבוי.
"רגע!" אני צועקת. האוזבקים מחזיקים את נעמי מהרגליים והידיים,
והדיילת התאילנדית רצה על המסוע כמו על מכשיר ריצה בחדר כושר,
אחרי תיק שנעמי הצליחה להעביר. "אנחנו מתפצלות" כולם מסתכלים
עליי מחכים להסבר בשפה אחרת. "ווי נוט טוגזר" אני מודיעה
בדרמטיות וממחישה בתנועות ידיים, למען הסר ספק. אין לי אומץ
להסתכל על נעמי, שבאותו רגע נופלת על הרצפה, כי האוזבקים שמטו
אותה מהפתעה.
"אונלי מיי באגס!" הכבוד זוחל לו חזרה מהפינה של הטרמינל, נכנס
דרך הנעליים הכבדות, מטפס דרך המכנס הארוך ומתיישב בבטן, מתחת
לשתי חולצות (ומעיל פליז). הייתי צריכה להפרד ממנה כבר מזמן.
כל הקשר הזה מקורו בטעות, מתוך חולשה רגעית שלי. זה פשוט לא זה
מבחינתי.
"אוקיי" הדיילת מנסה לחייך תוך כדי יישור החולצה וניגוב הזיעה
מהריצה על המסוע "יו האב ט'רי קילו אוברווייט" היא אומרת.
"נו! איט קאנט בי!" נפלטת לי זעקת שבר.
כבוד אבוד או לא, עכשיו כל העיניים בטרמינל בנמל תעופה בינ"ל
בנגקוק מופנות אליי.





היה גם דיוטי פרי, מס נמל, ביקורת דרכונים, מכס, גלידה במטבעות
האחרונים של הכסף המקומי, ומנוחה ארוכה בשער עלייה למטוס.
ישבתי לי באמצע ערימה בינונית של ציוד, בבוקר של חג שני של
פסח, מנסה להבין איך הגעתי למצב הנפשי השביר הזה, איך עכשיו
מכל הטיול אני הכי מתגעגעת לאבא ואמא ולמה כל כך כואב לי הגב.
ולמי ששאל, זאת התשובה לשאלה: למה לעזאזל עליתי עם אוהל למטוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השמש זורחת
בזריחה ושוקעת
בשקיעה



קולומבוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/03 2:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור עולה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה