הוא היה משורר. אף אחד לא ממש ידע את זה. הוא חי לו בשקט, לא
הפריע לאף אחד. ככה זה משוררים. הם משקיפים מהצד, ולא ממש
מפריעים לאף אחד. ככה גם הוא. כל יום ישב לו בכיתה הזו. עד
כיתה י' הוא עוד היה מנסה ככה בשעה-שעתיים הראשונות להקשיב
בשיעור. לקלוט עוד מילה, לנסות לזכור עוד נוסחה. בהמשך היום
הוא היה מאבד ריכוז. בכיתה י' הוא הפסיק לנסות. הוא כבר הבין
שרחוק הוא לא יגיע.
גם למסקנה הזו הוא לא הגיע לבד. בכל יום הורים היו דואגים
להזכיר לו ולהוריו את זה, אבל לא רק. לא היה לו מורה שלא דאג
להדגיש בפניו לפחות פעמיים בשנה שכלום לא יצא ממנו ושרחוק הוא
לא יגיע. אבל הוא לא לקח ללב. ככה זה משוררים. הם יודעים
להבחין מה חשוב ומה לא. הוא ניסה לצייר, אבל זה לא היה זה.
יצאו לו דמויות חמודות של רובוטריקים, יצאו לו פרחים יפים, אבל
זה היה רישום טכני, בלי רגש. ואז הוא התחיל לכתוב שירים. הוא
כתב למגירה, לא הוציא את זה לשום מקום.
אחרי השיר הראשון באו נוספים. חלקם ביקורתיים, חלקם סתם עצובים
ונוגים, מביעים יותר רגש ממה שהביעו פניו אי פעם. הוא ישב לו
בסוף הכיתה, ודאג שאף אחד לא ייתן לו יותר מדי יחס. לא היו לו
ממש חברים, בטח שלא ממין נקבה, ועל חברה לא היה מה לדבר. ככה
הוא רצה את זה. האמת היא שככה זה משוררים. הם לא מושכים חברים.
בסוף כיתה י' ותחילת י"א זה גם התחיל להיות לו קצת חסר. שירים
רבים הצטברו כבר במגירה. הוא לא חשב בכלל על לפרסם אותם או
להראות אותם למישהו. כל אחד ואחד מהם היה חשוב לו, היה חלק
מהאישיות שלו. רגשות, מחשבות, הגיגים, אנקדוטות. מבחינתו, לא
היה שום דבר יותר אישי ואינטימי מהשירים האלה. לשירים אלה
הצטרפו כעת שירים מסוג חדש. לא עוד שירים על רגשות קיימים.
שירים על אהבה, שמעולם לא ידע את טעמה. שירים על רגש שאיננו.
שיריו אלה תמיד לקו בפאתוס מסוים. אולי היה זה תוצאה של כתיבת
בוסר, או של כתיבה על רגש לא מוכר. אבל אולי הייתה זו תוצאה של
הבנה מעמיקה יותר של הרגש הזה משל רוב בני האדם.

עד חופשת חנוכה בכיתה י"א כבר הזדקק למגירה נוספת לשיריו. אמו,
שלא הייתה מרוצה מבנה באופן כללי, והייתה מרוצה עוד פחות מכך
שכל חפציו נמצאים על הרצפה, התחילה לחקור באשר למה שיש לו
במגירות. אז הוא קנה מנעולים ונעל אותן, לפני שאמו תציץ.
בעיניו, אם מישהו יקרא שירים אלה, הן יאבדו את טעמם. בייחוד
אמו. יותר אפילו ממוריו, היא דאגה להזכיר לו עד כמה הוא
כישלון. יותר רפלקס מותנה מאשר רוע לב, אמו כל כך התרגלה לשמוע
שבנה הוא כישלון עד שהתרגלה לרעיון וקיבלה את זה כנכון. אם
תראה את השירים, בוודאי תלעג לו, והם יאבדו מטעמם. ככה זה
משוררים. הם לוקים בפרנואידיות מסוימת.
לקראת אמצע השנה הוא התאהב. ההתוודעות שלו לרגש האהבה ייסרה
אותו יותר מששימחה אותו העובדה שרגש זה כבר לא היה זר לו. הוא
היה ביישן, סגפן ומופנם, כפי שכבר צוין, ולא היו לו חברים
רבים, ועל כן לא ידע איך להתמודד עם הרגשות החדשים שהנצו בו.
שיריו כעת לבשו גוון נוגה יותר, פגיע יותר. "מה קטן הוא האדם
לעומת רגשותיו", כתב באחד משיריו.

עד שלילה אחד, לפני שהלך לישון, מצא דרך להתחיל אתה. אם הדבר
היחיד שעוד לא אמרו לו שהוא כישלון בו הוא השירים, הוא יכתוב
לה שיר. התיישב וכתב, ולא הפסיק לכתוב, שיר בן שבעה בתים. הוא
תיאר איך היא נגעה בו, ואיזה תכונות הוא הכי אוהב אצלה. ככה זה
משוררים. הם אנשים רגישים. כשקראה את השיר, הוא נגע בנימי נפשה
הכמוסים ביותר. כפי שצוין, הייתה לו, כמשורר, אבחנה דקה מאד,
ומבלי משים הוא תיאר אותה כפי שהיא ראתה את עצמה, ונגע בדיוק
בכפתורים שהזיזו אותה. ואחרי שיצאו כמה פעמים, אזר אומץ לנשק
אותה, אותה נשיקה ראשונה של מערכת יחסים מבשילה, נשיקה ההופכת
את מערכת היחסים מאוסף של יציאות משותפות, שבסוף כל אחת הצפייה
הדרוכה לדעת האם תבוא יציאה נוספת, למערכת יחסים קבועה, כנה
ואמיתית, למה שהילדים קוראים לו "חברות", המבוגרים קוראים לו
"אהבה ראשונה" והנערים לא קוראים לו, רק חשים מין חמימות בלב
כל אימת שהם פוגשים את בן/בת הזוג. ולאחריה באו עוד נשיקות,
והרגש הלא ברור הזה, האהבה הזו, שאת טיבה לא ידע עד אז, קרם
עור וגידים והפך לדבר נפלא. "לאהבה פנים רבות", כתב בשיר שנועד
לה, "אבל פניה המשתקפות בך הן היפות מכולן". סופסוף היה מי
שהכירה בהיותו משורר. סופסוף היה משהו שהוא מוצלח בו. לא
עניינו אותו כישלונות במבחנים, אנשים אטומים ושאר הדברים שכל
כך הציקו לו בעבר. סופסוף יכול היה להוסיף לאוסף שיריו הענקי
גם שירים מזן חדש ולא מוכר-שירים שמחים ומרוצים המביעים שמחת
חיים ואופטימיות השמורה רק לאלו שסבלו עבורה מספיק.
כדרכן של מערכות יחסים בינו לבינה, במוקדם או במאוחר נכנסו גם
יחסי מין לתמונה. תחילה בצורה הססנית, התמזמזויות פה ושם,
שהורכבו בעיקר מנשיקות ארוכות ופחות ממגע פיסי אחר, ולאחר מכן
בצורה חושנית ואירוטית יותר, ועם פחות בגדים. הם לקחו את הזמן
והתקדמו יחדיו לאיטם, עד שיום אחד מצאו עצמם שוכבים. מעבר
לחוויה הפיסית שעבר לראשונה בחייו, הייתה זו עבורו גם חוויה
רוחנית. הוא הרגיש כאילו נקשרו ביניהם עבותות שאין להפרידם.
ככה זה משוררים. הם מיחסים משמעות לכל פרט.
שירים  מזן חדש נוספו למגירה השלישית במספר לקראת סוף
השביעית-שירי זימה. כמו כל דבר, גם יחסי המין השפיעו עליו, וזה
התבטא בכתיבתו. אלה היו שירי אירוטיקה רכה, מזכירים באופים את
תוכניות הפורנו הרך של ערוץ שלוש בליל שישי. לא היו שם גסויות,
רק קימורים רכים ופיתולים עדינים, חמוקיים חלקים ורגליים
ארוכות. "אל מעיין האהבה שבך יובילו קימורי רגלייך, אצעד
בנפתולי גופך עד שאגיע, אשקע ראשי בין שדייך ואדע כי זהו
מקומי", כתב לה באחד משיריו הנועזים יותר.

כדרכם של משוררים, היה רומנטיקן חסר תקנה. הוא זכר כל נשיקה,
כל חיוך, כל מגע. מגע של משורר בחייו של אדם שאינו משורר הוא
מגע מיוחד. הוא מביא אור ואושר לאדם שאינו משורר, לכל תקופת
המגע, וגם למשורר עצמו. אולם לאחר שמערכת היחסים מסתיימת,
המשורר יוותר מבולבל ופגוע הרבה יותר מהאדם השני. עבור משורר,
מגע כזה הוא הרסני. עבור אדם שאינו משורר, מגע כזה עושה רק
טוב. כמעט כל מערכת יחסים בגיל תיכון מסתיימת מתישהו, והוא ידע
את זה. הוא פשוט העדיף להתעלם, והמציאות טפחה על פניו. היא
החליטה שמספיק לה, ולא היה שום דבר שיכול היה לעשות חוץ
מלבכות. כל השירים שיכתוב לא ישכנעו אותה לחזור.
כשגבר עליו כאבו, ניסה לשבת ולכתוב את הכאב בשיר, אבל דבר לא
יצא על הנייר. הוא לא הבין שמשורר צריך לפעמים להתבשל בכאב זמן
רב עד שיוכל לחצוב ממנו שיר. עדיין היה צעיר ונמהר ורצה הכל
עכשיו. באותו הלילה כתב שיר אחרון. לא שיר לב שבור, אלא יותר
כמו שיר פרידה. זה הלך ככה:

I have been going through my soul
And now it all comes clear
Death is so frightening to us all
When it's life that we must fear

My life in pictures on the wall
No one do I know who holds me dear
From the day I learned to crawl
Until grave, there's no one near

No one in my life is just kind
Enough to be with me here
I'll surrender to the blankness in my mind
And die alone, without a single peer

And answers I cannot find
As time melts slowly to a tear
Of all the things I've left behind
It's life alone I fear


בסוף השיר הוסיף עוד בית בעברית:

בעוד שעה אמות, עייף ושחוק
ועד מחר כנראה כבר אקבר
רק אבקש שעל מצבתי יהיה חקוק
"כאן נקבר משורר".