New Stage - Go To Main Page


אביגיל סידרה את הפרחים באגרטל. אולי בפעם העשירית באותו בוקר.
אולי לא סידרה, רק הזיזה, מתוך רצון להעמיד פנים שנשאר סדר
כלשהו בחייה, ומעבר לזה, שהיה בכלל הדבר בידיה. כל הדברים
המונחים במקומות חדשים, שכבר לא היו חדשים, זה היה מבלבל מדי.
אבל לא היתה לה שהות לסדר את הכול, כל מה שלא היה נכון במקומו
הארעי, לא בו ברגע. ויותר מכל הפחידה אותה הידיעה שאין סיבה.
אין סיבה לכך שאינה מוצאת את הזמן לסדר, להניח כל פריט במקום
הנכון. אז ידיה נדדו לאותו כד שקוף, שהאור נשבר ממנו לכל אורך
השולחן, אצבעותיה הרועדות בוחרות כל פעם גבעול או שניים
מהפרחים הטריים שנקטפו לא מזמן.

זה היה אחד היתרונות שבמגורים ליד יער.

והריח. ריחו של יער. לו התעוררה בבוקר ושכחה לפתע איפה היא,
למרות שלעולם לא יכלה לשכוח - היה המקום מזכיר לה בעצמו ברגע
שנשמה. כל בוקר התעוררה במיטתה הריקה אל האוויר הלח, המלא.
ניחוח אדמה. ריח שהתקשר אצלה תמיד לילדות ולחורף, לאותה נפילה
נפלאה ארצה, הממלאה את מכנסייך בבוץ, ואת ברכייך וידייך
השרוטות בקווים דקים של דם. פצעים שאיש לא ינשק מכאב. ריח
קדמוני כמעט, זר.

זה הפחיד אותה לפעמים.

חודשים ארוכים עברו מאז שעברה לכאן, ומבין כל הקופסאות, פתחה
רק את זו עם בגדיה. הבגדים כבר היו בארון, ללא התחשבות הגיונית
בגודל, צבע או סוג והיא ידעה שתצטרך לסדרם. היא פשוט לא מצאה
לזה זמן. רהיטים לא הביאה איתה, לא היה לה עוד צורך ברהיטים
ההם. היו כאן שולחן במטבח, עם שלושה כיסאות, וארון ומיטה בחדר
השינה. המיטה היתה ישנה ויפה אך נראתה גדולה מדי ולא במקום בו
רצתה אותה כשראתה לראשונה את החדר: מתחת לחלון הגבוה, לא מולו.
פעם, בלילה הראשון כאן, דימתה בחלומה לראות פנים מלוכלכות
בחלון, מביטות בה. בבוקר הבטיחה לעצמה להזיז את המיטה. חלום או
לא חלום, היא כבר לא אהבה שמביטים בה כשישנה ולמרות שידעה
שאינה יכולה לשלוט בחלום, לא רצתה את מראה החלון בטווח שנתה.
היא הבטיחה לעצמה להזיז את המיטה. היא לא עשתה זאת לעולם. היא
תירצה לעצמה שזו משימה לגבר, וגבר לא היה לה יותר. כבר לא היה
לה.

פעם, זמן רב לאחר שהחלו לבלות גם את הלילות יחד, התעוררה משנתה
וראתה שהוא מסתכל בה. הוא אמר: "שמונים ושלוש". וחייך וציטט לה
משיר שאהב; "אני סופר את ריסייך, בסוד, עם כל אחד לוחש 'אני
אוהב אותך'". היא לא ענתה. פחות משנה אחר כך שניהם החליפו
טבעות זהב פשוטות והתחילו לדבר על משכנתא. אף פעם לא על מזג
האוויר. בלילות לפעמים התעוררה והוא תמיד היה שם, מביט בה,
סופר את ריסיה לקול הטיפות המכות בחלון.

גשם ירד.

עכשיו ירד גשם כל לילה כמעט. והסבך שמחוץ לדלת נראה פראי ויותר
שחור מירוק. בעומק היער נעו ציפורים וצללים והבוץ הסמיך שימר
עקבות עד הגשם הבא. על אדן חלון המטבח התקינה רשת מלאה
אצטרובלים משוקעים בחמאה ומלאים בזירעונים שונים. ציפורים רבות
נמשכו אל המתקן, והיא הקפידה למלא אותו כל כמה ימים. מחליפה את
הרשת בחדשה כשנקרעה. נתחבבה עליה במיוחד ציפור לבנה קטנה אחת,
ולה כתם כהה מעל עין שמאל. נדמה היה כאילו היא תמיד היתה שם
כשרצתה שתופיע, ובעוד ששאר הציפורים ברחו כשפתחה את החלון או
סתם כששכך רעבונן, זו נותרה במרחק בטוח, מביטה בה כמעט באותה
כמות של עניין. היא אף פעם לא חשבה לשלוח את ידה והציפור אף
פעם לא ברחה. והיא לא ידעה אם רצתה שהציפור תישאר או תברח כמה
שיותר רחוק מידה. כמו שהוא ברח.

או שבעצם היא ברחה. לא. היא לא לגמרי ידעה. חייהם התנהלו כסדרם
במשך ארבע שנים הרי. הכול היה טוב, בסדר, נוח. כל פריט היה
מונח במקום הנכון. היה לה מטבח מאובזר, סלון מעוצב, המון
עציצים, ילדה אחת, כלוב תכלכל עם שני תוכים, ואיש יפה שספר את
ריסיה. וזה היה כל מה שרצתה. כל מה שהיתה אמורה לרצות. אז מדוע
לא חשבה אפילו פעם אחת לספור את ריסיו? מדוע שכחה לפעמים
להשקות את העציצים, ולהאכיל את התוכים, ואת הילדה, ואת האיש,
ולמה תמיד שכחה לנעול את דלת הדירה?

גם כאן לא נעלה את דלתה. מעבר לידיעה שאין איש בסביבה, היתה
התחושה שהיא פשוט לא אמורה. למעשה, מעולם לא ראתה את הדלת
נעולה, למרות שהמפתח תמיד היה נתון בלשון הבריח. היא לא היתה
אמורה כי לא היתה סיבה. מאז שעברה לכאן מיעטה לצאת, לעיתים כדי
לקטוף כמה פרחים אבל לרוב רק לרכב ומשם לערים הסמוכות, לראות
אנשים שהיתה חייבת, לחתום על מסמכים. לעשות קצת קניות. אף פעם
לא לשבת סתם ככה בחוץ, ביער. אף פעם לא להשאיר בבוץ עקבות.

היא תמיד השאירה את היער בחוץ כשחזרה. את נעליה השילה בכניסה,
לעולם נכנסת לבית דרך הדלת הראשית, לעולם יחפה. אף פעם לא תהתה
מדוע אינה תוהה על קיומן של שתי דלתות לבית כה קטן: אחת
המובילה מדרך העפר של הכביש אל מסדרון הכניסה, השנייה מובילה
מהמטבח אל היער. או מהיער אל המטבח. תלוי מאיפה אתה בא.

כי דברים באו מהיער לפעמים.

היא אף פעם לא ראתה שם איש, אבל מאז הקיץ שעבר, היה לפעמים
משהו דופק על דלת המטבח. בפעם הראשונה שזה קרה היא פחדה. היא
לא ידעה מדוע, לא באמת. נקישה על הדלת באמצע הלילה אמנם אינה
דבר שבשגרה, ובוודאי לא כשגרים לבד ליד היער... אבל מדוע רעדה?
היא לא יכלה להסביר זאת במילים, רק בתחושה. הדם אזל מפניה והיא
הרגישה כאילו ענן נרדם על לשונה, חוסם את האוויר לכניסה או
יציאה. שלוש דפיקות קשות נשמעו, אחריהן אחת רכה. ולא עוד. בפעם
הראשונה היא פחדה, אחר כך כבר ציפתה לדפיקות על הדלת. למרות
שאף פעם לא פתחה. הן פשוט הפיגו את הדממה.

בלילה הראשון שזה קרה לא נרדמה, מרעידה את רגליה כנגד לוח העץ
האדיש של המיטה, בקצב שנראה לה הגיוני לגמרי. כמעט ממוספר.
כאילו חיכתה למשהו שיקרה. החלון הגבוה היה פתוח, רוח חדרה
בעדו. היא לא זכרה שפתחה אותו אבל הודתה על המשב הקריר. לרגעים
היה לה חם, ואחרי זה קר. היא גירדה את שלושת הצלקות הקטנות,
בעיקר את זו המרכזית, זו שמתחת לטבורה. משכה את השמיכה אליה
וממנה שוב ושוב, לא מוצאת תנוחה נוחה, לא מצליחה למצוא מנוחה.
היה זה כמו בלילה שעזבה את האיש והילדה.

גם אז לא נרדמה, אבל האיש לידה נרדם, והיא ניסתה לספור את
ריסיו. אחד, שניים, שלושה. הרביעי היה בהיר יותר מהאחרים.
לחמישי היתה צורה עקומה. היא הגיעה עד עשרים ושבעה ואיבדה
עניין. היא ניסתה, אבל באמת לא הבינה מה חשוב כל כך בלספור
ריסים. היא נשפה על עינו כשעל הדלת נשמעו שלוש דפיקות קצרות
וקשות, ואחת רכה. הריס העקום נשר לאיטו, מחלל את שלמות הסדין
המושלם שלה, ואת המיטה, פתאום צפופה. היא פחדה.

היא לא סיפרה לו.

היא קמה מהמיטה והלכה לסלון. בדמיונה נותרה במיטה, ממשיכה
לנשוף ולנשוף על העין העצומה, לא לוחשת דבר, עד שכל הריסים
הישרים והעקומים נשרו מעליה לאט, מכסים כליל את האיש והסדין
והמיטה. מחליפים את שלמות הסדין באחת שחורה. והיא הוסיפה לנשוף
גם כשלא נותרה רוח בקרבה, גם כשלשונה דבקה בחיכה ושפתיה יבשו
ונחרצו, עד שהעין נותרה עירומה. עד שהעין נפקחה.

ואז רצה.

היא קמה מהמיטה והלכה לסלון. העציצים היו בסדר, רק היום השקתה
אותם. אבל התוכית מתה מקור. מישהו שכח לסגור את החלון והיא
מתה. התוכי נאחז לבדו בענף הפלסטיק, מתעלם מהביצים המתות
בקופסת העץ. אדיש למים ולזירעונים ולדלת הכלוב הפתוחה. היא לא
זכרה מי פתח את דלת הכלוב ורגליה נשאו אותה לאורך המסדרון,
המרצפות הלבנות היו קרות אבל לא היה איכפת לה. היא הגיעה לדלת
והביטה, ממרחק בטוח, בילדה הישנה. חלונה מוגף כמו תריסי עיניה.
גם היא לעולם לא תרצה לספור את ריסיו של איש, את זה ידעה, וגם
ידעה כי בבוקר הם לא ימצאו אותה בבית. משהו קרא לה.

משהו לחש את שמה.

כמו ליד היער בפעם הראשונה. משהו לחש והיא לא ישנה. בתחילה
חשבה שצליל הדפיקות נשמע מהדלת הראשית. כשנדמה הדפיקה האחרונה,
הרכה, ואיתה הלמות הלב תחת עורה, היא קמה מהמיטה, מבינה
לראשונה כי זיעה שוטפת אותה ויותר מזה: שזיעה קרה שטפה את גבה
כל הלילה. רק עכשיו ראתה. רעד קל טיפס מעומק גווה, שפתיה יבשו
באחת. רגליה הובילו אותה אל דלת הכניסה אבל לפני שהגיעה לשם
ידעה: זה היה במטבח. משהו נקש על דלת מטבחה.

היא עמדה מול הדלת שעה ארוכה. לא מעיזה לפתוח אותה, למרות
שהיתה למעשה לא נעולה. היא לא תהתה מדוע לא פתח הדבר את הדלת
בעצמו. הרי ידעה שידע. לבסוף אזרה מספיק אומץ והציצה מבעד
לחלון. לא היה שם איש. על האדן נותרה רשת קרועה. משהו קרע את
האריג הדק, ואכל את כל הזרעים. בחשכת הלילה הבחינה בגופות
האצטרובלים, קרועים כמו שנתה, מוטלים על האדמה הלחה. אז ברחה
אל מיטתה, קוברת את ראשה מתחת לכר. ליבה עוד דפק, העייפות לא
הכניעה אותה עד הבוקר.

מאז נשמעו הדפיקות כל לילה אחר. עם הזמן למדה את קצבן, את מנעד
הצליל המיוחד לכל נקישה. הראשונה תמיד היתה החזקה מכולן,
והשנייה לא איחרה לבוא. ביניהן היה מרווח בלתי-נשמע כמעט,
בהול. כאילו מישהו בחוץ כמעט נקרע לגזרים בידי זאבים וחייב היה
לדפוק כך על דלת לגמרי זרה. הדפיקה שלישית באה במטווח של רגע
ארוך, עדיין מספיק חזקה כדי להימנות עם שתי הראשונות, אם כי
פחות בהולה.

האחרונה היתה המפחידה מכולן: רכה ועמומה. כמו צליל של נפילה.

וזה קרה לראשונה בקיץ שעבר. עכשיו כבר היה שיא החורף ועדיין
נשמעו הדפיקות כל לילה שני. בלילות מוכי סערה הרגישה את
הדפיקות, כבדות כמו הלמות ליבה, גם כשלא שמעה. וכשהיתה מוצאת
את הרשת קרועה, היתה מחליפה אותה בחדשה. ממלאת מחדש את אותם
אצטרובלים בזירעונים חדשים וחמאה. אף פעם לא שכחה.

אביגיל סידרה את הפרחים באגרטל. אתמול חתמה על המסמך האחרון.
האיש כבר לא היה שלה, עכשיו באופן סופי. גם לא הילדה. היא כבר
לא תצטרך להיכנס למכונית. כבר לא תשתמש בדלת הלא נכונה. היא
עדיין התעוררה לעיתים, אחרי חלומות על עין גדולה עירומה שאחר
כך לא זכרה, אבל איש לא ספר עוד את ריסיה. היא גם לא רצתה.
והפרחים המטופשים תמיד קמלו בדיוק כשמצאה את הסדר הנכון, בדיוק
כשחשבה שמצאה קצת זמן לסדר את הכול. הם מתו והיא נאלצה לפתוח
את הדלת, לנעול נעליים, לקטוף חדשים. להלך על שוליו הדקים של
היער, כמו לוליין. ללא רשת ביטחון.

ככה הרגישה כשפסעה הלוך ושוב לאורך קו דמיוני במשרד הרופא,
חודש לפני שברחה. הוא אמר לה את מה שידעה מזמן: כלום לא באמת
שלך. הכול קמל בדיוק כשחשבת שמצאת את הסדר הנכון. הכול נובל,
זו רק שאלה של זמן. וכשחזרה הביתה לא סיפרה לו. אחר כך גם לא
סיפרה על שלוש הצלקות. הוא לא ראה אף אחת.

לא ירד גשם אתמול, וגם לא בלילה הקודם, וגם לא לפניו. הבוץ
היבש שמר עקבות. הפרחים הלבנים שתמיד קטפה היו באותו מקום, ליד
שיחים עבותים ודוקרניים שיצרו מעין גדר חיה. היא תמיד קטפה לא
יותר מחצי מסך הפרחים, ואף פעם לא את כל הגבעולים, משאירה
מספיק מהם כדי שיוכלו לשרוד את הגשם, לנצל אותו, ולפרוח מחדש.
כשהגיעה לפרחים הבחינה בשני דברים. הדבר הראשון היה שבבוץ,
בשביל צידי המוביל אל לב היער, נותרו עקבות. הדבר השני היה
שהיא יחפה.

לפני שהספיקה להתחרט, להתלבט, מצאה את עצמה כורעת לצד השביל,
ביד אחת אוספת אחורה את שיערה, בשנייה נוגעת במתאר העקבה. עקב
צרה הובילה לכרית כף קטנה, גדולה מדי בשביל להיות שייכת לילד,
אך קטנה מכדי להשתייך לגבר או אישה. לא נראו קווים מפרידים
לסימון אצבעות בקצה העקבה. היא לא היססה והניחה את רגלה,
מחרידה מרבצו עכביש שקוף מנומנם, מפוררת את הבוץ היבש כמעט.
רגלה היתה גדולה בבירור מהטביעה בקרקע.

היא לא ידעה אם לפחד או לשמוח. היה שם משהו, היא לא דמיינה.
ומצד שני, היה שם משהו. היא לא דמיינה.

היא הזדקפה מלוא גובהה ופתאום הבחינה שהיה מאוחר מכפי שחשבה.
אמנם רק קודם יצאה מביתה ונראה כאילו כל היום לפניה. עכשיו
נראה כאילו הלילה התגנב מאחוריה ואיים עוד מעט לשוב ולדפוק על
דלתה. היא חזרה לבית לאיטה, צועדת אחורה, פניה ליער. ידה מושטת
לאחור עד שנתקלה באבן הבית ומיד אחר כך בדלת מטבחה.

היא סגרה את הדלת אחריה. בדרכה לשולחן הבחינה מבעד לחלון כי
הרשת קרועה וריקה. כנראה נאכלה ביום האתמול ולא הספיקה למלאה.
כבר לא חשבה על הרשת כמתקן סתמי לציפורים. והלילה שוב יישמעו
הדפיקות, ידעה, ואם תמלא עכשיו את הרשת, בבוקר כנראה תגלה אותה
קרועה וריקה. ולמחרת תקטוף פרחים ותביט בציפור הלבנה. ובלילה
הבא יישמעו הנקישות. ובבוקר שאחרי שוב תמלא את הרשת. ושוב תחפש
עקבות בבוץ. ושוב לילה. ושוב ציפור לבנה.

אביגיל החליטה לבדוק מה יקרה אם לא תמלא מחדש את שקיק המנחה.

היא חיכתה.

בלילה נשמעו הדפיקות. אביגיל התחפרה עמוק תחת שמיכתה, חופרת
עוד ועוד עם כל דפיקה. הבוקר שאחרי מצא אותה ממתינה ליד דלת
המטבח. כל היום ליקטה פרחים לבנים, על תפרחותיהם, גבעוליהם
ופקעותיהם, תולשת את כל האיברים כולם, של כל הצמחים שמהם הנצו
הפרחים הלבנים שרק שמצאה, על הגבול הבלתי נראה של היער.

בלילה לא נרדמה, למרות שהלילה לא היו אמורות להישמע הדפיקות.
כשהגיעה השעה היעודה הזדקפה במיטתה, והמתינה. השעה באה וחלפה.
אביגיל נרדמה. אבל לקראת הבוקר נשמעו הדפיקות וטלטלו אותה מתוך
חלומה. היא כמעט חשבה שלא ייפסקו, עד כדי כך היו נואשות
בצלילן. היא חיכתה. הבוקר שאחרי מצא אותה יושבת על הארץ מחוץ
לדלתה. מחכה לביקור מהציפור הלבנה.

זה לקח כמה שעות אבל לבסוף היא הגיעה. תחילה קיפצה על קיר
הבית, רגליה נאחזות בזיזי האבן. אחר כך נחתה על מדף החלון.
האצטרובלים לא היו שם, ולא הזירעונים, ולא החמאה. הציפור הביטה
מטה אל אביגיל הנושאת עיניה אליה, האצטרובלים פזורים סביב
רגליה וביניהן. הציפור צייצה, ורגע לפני שהספיקה להחליט אם
להסתכן ולרדת לקרקע,  לכדה אותה אביגיל בכף ידה.

היא הביטה בה מקרוב. הציפור התפתלה בין אצבעותיה, מקורה הקטן
מנקב חורים קטנים ומדממים בעור האצבע המורה, עוד פצעים שאיש לא
נישק ולא ינשק לעולם. אביגיל חשבה לרגע, הלב הקטן פועם בקצב
היסטרי תחת אגודלה. היא הביטה בה, עין מול עין קטנה. הלב הוסיף
לפרפר. נוצה זעירה נשרה לאיטה.

לבסוף פרשה את ידה לרווחה.

הציפור לא היססה ונסקה אל תוך אוויר הצהרים. אביגיל קמה על
רגליה, מוצצת את הדם מאצבעה המלוכלכת. היא נכנסה אל המטבח, גבה
אל היער, רצפת מטבחה מלאה פרחים וגבעולים ופקעות ששוב לא
יפרחו. לעולם.

בלילה נשמעו הדפיקות ושוב חשבה שלא ייפסקו. אבל הצליל נדם, כמו
תמיד, ברביעית.

בבוקר קמה וראתה כי האצטרובלים פוזרו לכל עבר והרשת נעלמה.
הציפור לא חזרה והיא ידעה שגם לא תשוב. היא היתה אחת ממינה:
ציפור לבנה מושלמת, רק כתם כהה, כמעט שחור, מעל עינה. היא לא
ראתה קודם וגם אחרי כן לא תראה ציפור שכזאת. אחת ממינה.

עד הצהריים קיפלה את כל הבגדים לארון, לפי צבע וסוג ומידה.
חולצת חג לבנה של ילדה קטנה היתה בתחתית הערימה. היא הניחה
אותה על מדף שלם, לבדה.

היא פתחה את שאר הקופסאות וסידרה כמחצית מהן עד הצהריים. לאחר
מכן הרימה את כל הפרחים וסידרה אותם באופן מושלם באגרטל, מניחה
אותו בדיוק במרכזו של שולחן המטבח. היא רחצה את הרצפה.

עד רדת הערב סיימה לפרוק את כל הקופסאות ולסדר כל פריט במקומו
הנכון. זה נעשה מהר, מוכנית כמעט, הרי ידעה כל הזמן לאן שייך
הכול. היא רק חיכתה.

בלילה עלתה למיטה ברגליים מלוכלכות ולא חשבה על זה בכלל. היא
חיבקה את הכרית, מערסלת אותה בידיה כמו היתה ילד. הצלקות גירו
את עורה, צורך בגירוד שלא יסופק לעולם, מזכירות לה כל מה שהיה,
כל מה שהיה שלה ואבד. שאיבדה מרצונה. כי יש נשים שפשוט לא
אמורות, שלא יכולות. אפילו לרצות. וכזאת היא היתה. לא אחת
שמנשקת פצעים או סופרת ריסים. אחת ששוכחת וזוכרת רק מה שהיא
יכולה. החלון הקטן היה סגור, והגשם הבלתי-נמנע החל לנחות עליו
ברכות, באופן לא מחייב כמעט. כאילו הוא עוד עלול להיפסק עכשיו,
תמים כזה. כאילו לא מאחוריו מתחבאת הסופה.

היא עזבה את הכרית בשעמום כמעט, רגע לפני שנשמעה הדפיקה
הראשונה - והדפיקה השנייה. עוד רגע חלף. בדפיקה השלישית כבר
היתה ליד הדלת, ופתחה אותה לפני שנשמעה הדפיקה האחרונה.

אחות קטנה.

זה הדבר הראשון שחשבה כשראתה אותה. הדמות היתה צרה וגבוהה
מילד. לבנה וכהה, לא רטובה למרות הגשם. שקטה. אביגיל לא ראתה
שפתיים בפנים הצרות, אך ראתה רמז לאף. שתי עיניים שחורות נפערו
בחלקו העליון של הראש, והיא חשבה שהשחור המשתקף בהם הוא לא אחר
מאשר השחור המוחלט של הלילה בעובי היער. היא חשבה שאם מישהו
היה מביט בה מצידה השני של הדמות היה רואה דרך עיניה רק את
אביגיל, אותה. מעל העיניים לא נמתחו גבות, אף לא סימן, ומתחת
לגבות שלא היו, גם לא היו ריסים. היא חשבה שראתה רמז למשהו,
אבל הדבר היה עדין ודק ורפה מדי, לא יותר מקורי עכביש, אולי.
לא יותר מאשליה.

הדמות הושיטה את ידה.

אביגיל עמדה. בנצח הזעיר פסק הגשם והדמות הושיטה את ידה. "אחות
קטנה", אמרה אביגיל ברכות, לפני שפסעה קדימה, אל תוך היער, ידה
מושטת. סוגרת אחריה את דלתה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/5/03 2:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה