זר דן עימי בנישואיו הקרים
בתחנת האוטובוס אין אור ופניו חסרות
את המבע האמיתי של המתים

מספר מילים אחר-כך מכונית חורצת ברחוב קווים לדמותה
והזר לפתע ממשי כמוני אבל חסר עדיין
את הנחישות המתגוננת של הנואשים

ממשי כמוני בחלל הסמיך
אפרסק נגוס פעמיים וזרוק באחת
יורה ריחות גסים על רצפת התחנה
אני מוחק ודאי מאה נמלים ממצבת החרקים באדישות נעלי

הזר אינו אני ואינו הוא בלבד
אני שוכח כללי הסעד הנפשי ומספר לו
שעניינו אינו מענייני ומקנח בקיפוץ שפתי

על קיר התחנה מודגש ש"אביחי הוא סמל מין"
ולרגע אני מקנא בו
על האומץ להכריז שהמציאות היא עניין אישי

הזר מחזיר לעצמו אנושיותו
בשליפת מסטיק ולעיסה קצבית
ועיניי שהתרגלו להימצאות העדר האור בוחנות אותו
עניינו פתאום ענייני ואני
תוהה אם היתה יפה בצעירותה
שכן עכשיו אינה.