- מסיפורי צפרירה -

התעוררתי. בחוץ חושך ודממה. הטלפון נכנס לתוך חלום ואני מתקשה
להבחין. לקח לי אולי שנייה בטרם התנפלתי על המכשיר.
"כן". אני ערה לחלוטין. חוששת מהקול בצד השני.
"כן?"
בקושי זיהיתי את הקול, איטי, מלוחש, חסר כוח, כמעט חסר חיים,
זיהיתי. עכשיו אני גם קולטת. "אני באה, אל תדאגי אני בדרך..."
בדרך כלל אני זריזה. אך הפעם נדמה לי התעליתי על עצמי. תוך
פחות משלוש דקות הייתי בחוץ, מתניעה.

השכונה שלי מוארת, תודה לאל. עקבות הגשם האחרון רחצו את
האתמול. הכביש מבריק. זהירות אני אומרת לעצמי אל תיסעי מהר
מדי... הפעילי שיקול דעת...
אחר כך באות המחשבות. מה קרה, למה דווקא אני? הרי יש לה המון
חברים וידידים ומאהבים. היכן הם כולם כשצריך אותם? למה דווקא
אני? ואחר כך, מה קרה? אני מקווה שזו לא אזעקת שווא או חס
וחלילה... אני מוחקת את המחשבה האחרונה ב Delete קצר.
הבית של צפרירה, הכניסה חשוכה. בקומה העליונה אור קטן חיוור.
אני מתפללת שהדלת החיצונית לא נעולה. אכן, אני פורצת בסערה
עולה את כל המדרגות בנשימה אחת.

אני מוצאת את צפרירה מתפתלת. המצח קר ורטוב. מגיבה אלי
באיטיות, עיניה פקוחות למחצה, אינני בטוחה אם מזהה אותי. נוגעת
בידה. יש! לפחות יש דופק, לא חזק. מהיר מאוד. קצת יותר מידי
מהיר. ידי נוגעת במשהו רטוב. אני נרתעת. מרימה את השמיכה המכסה
את צפרירה. שלולית דם לא גדולה בין רגליה. צבע טרי.
אלוהים מה קרה?

באמבולנס מחריש אוזניים לבית החולים. אני יושבת ליד צפרירה,
ראשי טעון. מנסה לדפדף בכל הידע שפעם היה לי שם. הפלה מלאכותית
שהתקלקלה ויצאה מכלל שליטה? בכלל לא מתאים לצפרירה. אונס? בחדר
לא היו שום סימני אלימות, לא היה שום דבר חריג, יוצא דופן, פרט
לעובדה שדלת הכניסה לא הייתה נעולה.
צפרירה מובלת במהירות על אלונקה.

"חכי בחוץ, גבירתי."
"אבל אני...."
"חכי."
ואני  יש לי ברירה? אז מחכה. שותה עוד כוס קפה חסר טעם, כזה
ממכונה. ועוד אחד כי אין לי משהו יותר טוב לעשות, ונזכרת שאין
לי למי להתקשר. כל שאני יודעת על צפרירה הגיע אלי רק ממה שהיא
סיפרה. לא יצא לי להיפגש עם אף לא אחד. ואני עדיין לא יודעת מה
קורה, מה קרה ולמה. אין לי אפילו שום דרך להתקשר אל הבעל.
בפעם המי יודע כמה מנסה לפנות אל אחד הירוקים שעובר במסדרון.
"כן, היא כרגע בחדר ניתוח." ככה סתם חוטפים אנשים, מכניסים
אותם לחדר ניתוח. בלי חתימה על הסכמה, בלי אישור של אפוטרופוס?


הזמן עובר לאט. עוברת על כל ירחוני הנשים בחדר הקבלה המעופש,
קמה, מיישרת רגלים. שוב מתיישבת, חסרת מנוחה. אני לא רגילה
לשבת בלי לעשות כלום.
השחר מתחיל להפציע כשפנים חמורות סבר ניגשות אלי.
"את? קרובה של צפרירה רז?" אני לא מהססת. "אחות שלה" אז מה אם
שיקרתי?
"יופי, תודה לאל."
"אז ככה."  ועכשיו מתחיל הסבר רפואי שלא את כולו אני מבינה.
"צפרירה הייתה בהריון. " אני מאזינה לצליל, הוא נחרץ.
"כן," אני אומרת כאילו שידעתי את זה מאז ומעולם.
"ולא הלכה לביקורות שגרתית כמו שמומלץ."

נו, מאוד מתאים לצפרירה. לא סומכת על אף אחד, רק על עצמה.

"ההריון התפתח בכיוון מאוד לא רצוי. התפתח במקום לא רצוי
ונאלצנו להפסיק אותו." וכאן, הוא תוקע איזה מושג בשפת החרטומית
אתיופי, אקטופי. שיהיה... אחר כך אבדוק...
"עכשיו יצאה מכלל סכנה. קיבלה כמה מנות דם, עדיין מנומנמת. אבל
את יכולה כבר לשבת לידה."
אומר והולך. אני נשארת עדיין עם המון סימני שאלה. כמו
שמתעוררות לי כל הזמן כשאני ליד צפרירה. אבל כרגע אין מי שיענה
לי עליהם. אז אני נכנסת. מתיישבת לי בפינה לא להפריע לאף אחד
ומחכה שצפרירה תתעורר.

צריך להודיע לעבודה שהיום אני לא באה, וצריך...
צפרירה גונחת במיטה, אבל עד שאני מתקרבת אליה היא נרגעת.
נשימתה סדורה.
תיפוף רגליים קלות ופנים מחייכות, לא עייפות. בשעה כזו?
"כדאי לך ללכת קצת לנוח," היא לוחשת, האחות. "היא תישן עוד
איזה שעה לפחות לפני שתתעורר." אני לא ממושמעת. נשארת, מחכה
והראש קצת נופל.
כשאני פוקחת את עיני - אני נתקלת במבטה של צפרירה. ערני.
אני קופצת ממקומי, "צפרירה את בסדר?"
"קצת כואב, לא נורא, יעבור. אני מתה לסיגריה."
אני מתה עליה על צפרירה לפני דקה כמעט מתה, ועכשיו סיגריה.
"לא? לא נורא," אני קולטת חיוך כזה קטן. גם הצבע מתחיל לחזור
ללחייה אט אט.
אני רוצה להתחיל לשאול מה קרה ולמה. אך צפרירה מרימה בכבדות
אצבע שמה על שפתיי.
כאומרת "לא עכשיו."
ואני מחכה, כאילו שיש לי ברירה.

עוברים יומיים. צפרירה כבר מתהלכת. ואני כבר יודעת מה קרה.
הריון מחוץ לרחם. נתקע בחצוצרה. הגיעה לבית החולים מאוחר מידי
מכדי שאפשר יהיה להציל אותה, נכרתה, כלומר החצוצרה. אבל שפרירה
הגיעה בזמן.

חדרה מלא פרחים, עציצים, חבילות שי מעומלנות, שוקולדים
מהמשובחים שיש, מחנויות שאת שמן איני מכירה. כבר חילקה לכל
האחיות והרופאים ושלחה כמה זרים לחדרים אחרים. אבל המשלוחים
ממשיכים להגיע. כמעט שאינני מצליחה לתפוס אותה לכמה דקות לבד.
תמיד יש שם כמה צוחקים, הערפדים.

לבסוף אני תופסת אותה בשעת ערב מאוחרת. יושבת לבדה ליד חפיסת
סיגריות חצי ריקה. בלובי הגדול של בית החולים, מהורהרת.
"מה חדש?" אני שואלת. מצפה למצוא אותה מחייכת. אבל עכשיו היא
לא מחייכת. אולי אין לה צורך להעמיד פנים במחיצתי?
"כל כך רציתי ילד חדש," היא אומרת אל החלל. "נכון אני יודעת יש
לי את הספר וגם זה נחשב אבל רציתי ילד חדש ממנו. עכשיו כבר
נסגרה גם הדלת הזאת. נצטרך לחפש דלת אחרת לצאת."
אני חושבת שאני מתחילה להבין. הבחור הצעיר שקופץ לדקה, מנשק
נשיקה פרפרית כגנב ונעלם לפני שמשהו יראה. הבעל שטרם חזר
מחופשת סקי בצרפת, והיא מתעקשת לא להודיע לו. אני מחברת אחד
לאחד וכבר לא צריכה יותר כלום.

אני יושבת בשקט ושואלת כאילו לעצמי, "תגידי, למה דווקא אני?
הרי יכולת לקרוא לעזרה כל כך הרבה אנשים. למה דווקא אני?"
התשובה משאירה אותי בלי אוויר.
"פשוט מאוד, חברה שלי. את היחידה שלא רוצה ממני כלום ובחיים לא
תרצי ממני כלום. אז עלייך אני סומכת...."