ב-72' הייתי בת 17, מחפשת בחריצות חבר לחיים. ובאותה תקופה
התכתבתי עם אחד נכה שאהב כדור-סל, ובמקרה גם אני אוהבת, לא
משוגעת על זה, אך לא איכפת לי לצפות במשחק , מפעם לפעם. וכך
מצאתי עצמי נענית להזמנתו של אותו בחור, שאת שמו איני זוכרת
כעת. הוא היה מחיפה, ובא בהסעה מיוחדת לנתניה. קבענו שניפגש
במגרש מכבי. לא ידעתי איך הוא נראה, הוא תיאר את עצמו באפן
כללי ביותר. עוד לפני שהספקתי להסתכל סביב, ולחפש אותו, נתקלתי
בציפי,הנהגת שלי לשעבר בחיפה, היא הסיעה את הילדים מביתם
לבית-הספר בבוקר ומחזירה אותנו בצהרים לביתינו. היא היתה נשמה
טובה. מאוד שמחתי ונרגשתי לפגשה כאן בעירי, זו היתה הפתעה
גדולה עבורי. לא ציפיתי לפגוש בה, אך חשבתי על-כך כי ידעתי
שהנכים מוסעים בהסעה מיוחדת, ובעצם ציפית לראותה. גם היא היתה
מאוד מופתעת לראותיני שם. היא חיבקה אותי בחום ואני נשקתי לה
על לחייה המלאה.
היא ממש לא השתנתה ! ועברו כבר שבע שנים מאז עברנו לכאן והזמן
כלל לא נראה על פניה. איך זה יכול להיות ? התחלתי לשאול על כל
חברי מהכיתה. והיא, אני כבר לא זוכרת אם ענתה לי על כל
שאלותי.רק שני דברים זכורים לי מאותו ערב. האחד - צחוקה של
ציפי, כששאלתי אותה, "מדוע רחל, מורתי האהובה, אינה עונה
למכתבי?", צחוק של פליאה ותימהון ואולי גם מבוכה. כאילו לא
ידעה אם לענות לשאלתי או לא. וכשעמדתי על שלי ציפי ענתה, "מה?
את לא יודעת ?". ושוב צחוק כזה מעצבן את השואל, אמרתי, "מה אני
לא יודעת?". עוד צחוק קצר. "קברנו אותה באוקטובר שעבר. היא
נסעה עם המשפחה לכנרת, שכרו סירה. היו גלים גבוהים והסירה
התהפכה ורחל טבעה. למרות היותה שחיינית טובה מאוד, לפעמים זה
לא עוזר...". אני, חטפתי את שוק חיי! צמרמורת עברה בכל גופי.
למרות הקור ששרר בחוץ. לא האמנתי למשמע אוזני. "קברנו אותה
באוקטובר שעבר", מצטלצל לי בראשי כל הערב . קמתי ממקומי ועזבתי
את המקום בלא לפגוש את הבחור ההוא שהייתי אמורה להכיר. הלכתי
הביתה. הדמעות זולגות על פניי ופתאום התחיל לרדת גשם.בהתחלה
גשם קל ואט-אט התגבר. כמו בכיי. עדיין ממאנת להאמין את אשר
שמעתי זה עתה. עדיין בשוק. הדבר השני- הגיע למחרת בבית-הספר.
באמצע שיעור אחד, הרגשתי מחנק בגרון, קמתי ויצאתי מהכיתה,
יצאתי החוצה וטוב שעשיתי זאת כי זרם של דמעות מלוחות פרצו
מעיני ולא יכולתי להפסיק לבכות. מנהלת בית-הספר באה בעיקבותי,
ושאלה "מה קרה, סימונה?" לא יכולתי לענות לה בקול. אז נכנסתי
למשרדה הקטן והמוכר וכתבתי לה. וגם שאלתי אותה ברוב תמימות-
"את ידעת על-כך ?", ענתה לי, "כן. ידעתי." שאלתי אותה-
"ולמה לא אמרת לי ?", זעקתי. "רציתי רק להגן עליך, סימונה. לא
רציתי לצער אותך. יש מספיק זמן בשביל זה. סימונה ." כן,
שטויות במיץ, אמרתי לעצמי. היא ניגבה לי את הפנים, קינחה את
אפי. וחזרתי לכיתה.
השיעור שהפסדתי כבר הסתיים והתחיל אחד חדש. ראשי לא היה בכיתה
אבל המורה כבר הבינה שמשהו קרה לי ועזבה אותי לנפשי. ימים רבים
הייתי כמו באבל. לא התרכזתי בשיעורים. לא עיניינו אותי.
לאט לאט החודשים עברו, והיה לנו מבחן בחיבור. חיבור, זה בשבילי
! אז בחרתי בנושא חופשי, וכתבתי על נושא הנכים. נושא קרוב
לליבי, כתבתי חיבור כל-כך מוצלח שהמנהלת לקחה אותו והקריאה
בפגישה עם נדבנים, לקראת "מצעד הפרוטות של אי"לן." משם עשה
דרכו לעיתון "מעריב". ואז, קראה אותו כתבת "לאישה", צלצלה לבית
-ספרי ושאלה אם אפשר לראיין אותי.
המנהלת באה ושאלה אותי. אמרתי שכן. וכך ביום שישי אחד באו כתבת
וצלם לראיין, אותי. תוך כדי סיפורים סיפרתי לה גם שחלמתי את
מורתי רחל ז"ל באה לקראתי, ובידה שרשרת עם מגן-דוד.
מספר שבועות לאחר מכן, התפרסמה הכתבה על שני דפים ועוד קצת.
ובין היתר גם החלום שלי על השרשרת עם המגן-דוד הזה.
שבוע-שבועיים לאחר מכן נגשת אלי המנהלת גם ביום שישי אחד לפני
סוף
היום ואומרת לי: "תביטי סימונה, גבר אחד צלצל לכאן ושאל אם את
עדיין לומדת בבית הספר הזה?
אמרתי לו שאכן כך הוא.
והוא שאל אותי אם יוכל לבוא לכאן לבקרך לזמן קצר עם אישתו ?
אמרתי לו שאני צריכה לשאול אותך,
סימונה, אז מה לענות לו ?".
עניתי לה, "מי הוא ?".
אמרה לי, "הוא הגיס של רחל."
שאלתי אותה, "לשם מה אישתו רוצה לפגוש אותי ?".
ענתה לי, "היא קראה את הכתבה עליך ורוצה להכירך. זה הכל."
עניתי לה, "טוב בסדר". וכך קבעו שנפגש בעוד שבועיים ביום שישי
לקראת סיום הלימודים. הימים עברו מהר כי הייתי עסוקה
ולא היה לי זמן לחשוב. היום הגיע. ולי היה שיעור פרטי עם
מורה אחת. היה כימיה. לא הבנתי דבר מהשיעור הזה. מה גם שהוא
נפסק לפני הזמן הרגיל. מפני ששמעתי מכונית נכנסת לחצר, ואז שתי
דלתות נסגרות. וצעדים במסדרון. אני קמתי ושמעתי את קולה של
האישה אומר משהו לבעלה, לא הבנתי מה אמרה, אך את הקול הזה
זיהיתי. כמו שרחל קמה לתחיה !
הבטתי דרך החלון החוצה. וראיתי את אחותה התאומה של רחל
צועדת שם. היה זה כאילו ראיתי את רחל. נכנסתי למשרד המנהלת
והם היו כבר שם. חטפתי שוק. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לומר.
היא הושיטה לעברי שרשרת כסף עם מגן-דוד תלוי עליה ועליו
מוטבעת המילה "שלום". בעלה ענד לי אותה לצוארי. הודיתי להם.
שאלתי אותה על בנותייה של רחל והיא סיפרה לי כמה
מילים עליהן. הגיע הזמן להפרד והם השאירו לי את כרטיס-הביקור
שלהם, שם רשומה הכתובת שלהם. כשחזרתי הביתה כתבתי לה, לאחותה
התאומה של רחל, מכתב תודה על השרשרת, וכך החלה תקופה חדשה
בחיי. ההתכתבות עם תאומתה של רחל.
זה נמשך עד שנת 86'. גם ביקרנו אחת את השניה. היו לנו יחסי
של משפחה. כן, משהו כזה. כמו דודה שלא היתה לי מעולם.
הייתי כותבת לה איזה שירים מרגשים אותי, אחרי כל בחינת-בגרות
כתבתי לה כיצד לדעתי הצלחתי או נכשלתי, והיא הייתה תמיד
מעודדת אותי להמשיך ללמוד. הלאה הלאה כמו אמי היקרה.
ותמיד דיברה על החצי כוס המלאה... בעוד שאני תמיד ראיתי ורואה
את החצי כוס הריקה. בימי הולדת החלפנו מתנות דרך הדואר.
בשנת 86' הכריעתה מחלת הסרטן ולאחר זמן קצר יחסית, נפטרה.
אני כלל לא ידעתי על מחלתה זו. ידעתי שהיא מאוד חלשה אך
לא שאלתי "מדוע". חשבתי שהיא עובדת יותר מדי ויעצתי לה
לנוח יותר ולא להתאמץ. אני והעצות שלי גם כן... חוכמה גדולה.
נסעתי לחו"ל בחודש מאי. כשחזרתי הביתה ציפתה לי ההפתעה
הכי לא נעימה בעולם. בעלה כנראה חשב שאני בעינינים מאחר
שידע עד כמה קשורות היינו אחת לשניה. אך לי לא היה אף צל
של מושג מה עבר עליה. כשנודע לי שהיא נפטרה ככה, בהתחלה
ציפיתי לבואו של מכתב פרידה ממנה, אך משנקפו הימים והיו
לשבועות ולחודש, ושום מכתב לא הגיע, התאכזבתי קשות ומרות.
חשבתי שדווקא היא תדע עד כמה היה חשוב לי המכתב הזה.
במלאת חודש למותה נסעתי לאזכרה בבית-הקברות,
שם פגשתי את האם הזקנה שחיבקה אותי ונשקה לי, כנראה
ששמעה אודותי משתי בנותיה. ושוב נפער בי חלל ריק למלא.
1.5.03 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.