1989. חושך אופף אכסניה ישנה, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מהעיר
מינכן. בתוך הלובי הרחב והמואר עמדו שני אנשים, כחושים למראה
מלפני הצבע הצהוב-כהה של הקירות.
פריץ,גנתר.

-חדל!!!
-מה?
-למה אתה מחקה אותי?
-אני לא.
-כן אתה כן.
איזה מן אינטרס יהיה לי לחקות אותך?
-הערצה לא מודעת, אני משער.
-אל תחמיא לעצמך.
-או, אני חושב שאתה צריך לא להחמיא לי, אם כבר.
-או ההפך.
-מה כוונתך?
-אולי, ללא ששמת לב לכך, אתה מלכתחילה חיקית אותי, ורק עכשיו
שמת לב שההתנהגות שלנו זהה.
-אינני חושב כך.
-כי אינך רוצה לחשוב כך.
-אז איך תסביר שמחשבותיי היו איתי מאז מעולם, מאז היותי ילד?
-אה, אז אתה בעצם אומר שאותה מחשבה נשארה במוחך מאז שנולדת?

גנתר מהסס.

-ובכן, לא, אך מחשבות אלה היו איתי מצעירותי.
-או שהן היו מאז שהכרת אותי, פשוט בחרת לא להיות מודע לכך.
-לא! אני זוכר מה אני חושב!
-האומנם?
-כן, האומנם.
-תוכל להגיד לי מה חשבת לפני שבוע בשעה זו בדיוק?
-ובכן לא, אבל...

גנתר נקטע ע"י פריץ, פריץ מדבר בקול רם.

-אז כיצד אתה יכול לומר בודאות שמחשבות אלה היו איתך מאז
צעירותך, אם אתה לא זוכר מה חשבת לפני שבוע בלבד?!

גנתר מסתכל על פריץ במבט תמוה.

-אומנם אני לא יכול לומר בוודאות, אך באותה מידה אתה לא יכול
לומר בוודאות כי אני הוא זה שמושפע ממך.
-איזו התחמקות גסה ביצעת.
-אני לא יודע על מה אתה מדבר.
-טוב, נניח לזה. אומנם אי אפשר לדעת בוודאות, אבל יש יותר
סיכויים שאני הוא הצודק.
-כמה טיפוסי.
-אולי.
-בטוח.
-אז איך תסביר שאני משקיע הון תועפות בעזרה לנזקקים, ועבודתי
עצמה היא עזרה לזולת?
-או, כמה תמים אתה. הרי זה ידוע שתרומתך היא כדי שגאוותך תסתפק
מכך.
-טוב, לפחות יש לך מודעות מסוימת.
-מה?
-הגיגים אישיים.
-עכשיו אתה מתחמק מלענות לי.
-אז אתה מודה שהתחמקת מקודם?
-לא.
-אם כך, גם אני מתכחש שהתחמקתי.
-אתה לא יכול להתכחש!
-ולמה זה?
-כי הוכחתי לך שהתחמקת!

פריץ מצחקק.

-ואני לא הוכחתי לך שגם אתה התחמקת?
-לא.

מבט נרגז מופיע על פניו של פריץ.

-אתה מטומטם.
-איזו תגובה טיפשית. חשבתי שאתה מחשיב את עצמך לחכם.
-תגובה טיפשית עבור אדם טיפש, לא כך?
-איך אתה מעז?
-מעז גם מעז.
-עכשיו תיתן לי סיבה אחת למה עליי להמשיך לדבר איתך.
-כי אתה בחיים לא תלך-הגאווה שלך כובלת אותך.
-אני יכול לשוחח עם אחרים על דברים כאלה, והם הרבה יותר חכמים
ממך.
-לדעתך, בגלל שהם יסכימו איתך.
-אהההההההה! אתה משגע אותי!
-אתה משגע את עצמך.
-למה אתה חושב זאת?
-כי אתה מתכחש לעצמך.
-אני לא!
-ומה עשית עכשיו?
-לפני שתמשיך לחפור בי, בוא נעבור לנושא הקודם. לא הגבת עדיין
למה שאמרתי לך.
-מה זה היה?
-אמרתי שתרומתך היא בשביל סיפוק הגאווה שלך.
-אה, נכון. אתה לא יכול לדעת שהעבודה שלי היא לסיפוק עצמי,
ולכן יש גם יותר סיכויים שאתה הוא זה שמושפע ממני.
-בגלל שאני לא יודע אם העבודה שלך היא לסיפוק הגאווה שלך?
-נכון מאוד.
-מה הקשר?
-אתה מסכים איתי שאמרת לפני זמן מה שאין לנו אפשרות לדעת מי
הוא זה שמושפע מהאחר?
-נכון, אמרתי זאת.
-אז תסכים איתי שהעניין תלוי במי שמשכנע את האחרים יותר טוב...
אתה יודע מה היא העבודה שלי?
-המממ... כמובן. אתה כבאי אש.
-ומה לימדו אותך על כבאים?
-שהם מצילי חיים, ומכבי שרפות, הרי זה ברור!
-היית אומר שהעבודה שלהם חשובה?
-כמובן! איזו מן שאלה זאת?!
-אז תסכים איתי כאשר אני אומר לך, שכבאי אש נתפס כאדם מוערך
וחשוב?
-כן, אני מסכים... לאן אתה חותר עם זה?
-מיד תגלה. אם כבאי אש הוא אדם שראוי להערכה, אז הוא אדם שראוי
גם לחיקוי, את מי אתה חושב יחשיבו כמושפע? את הכבאי התורם
לאנשים, ומכבה שרפות, שראוי להערכה ולחיקוי, או את האדם שעובד
בעבודה לא חשובה כגון מוכר חלקות נדל"ן?
-מה אתה בעצם אומר?
-שלפי דעת האנשים, אתה הוא זה שמושפע ממני, כמו שכבר ציינתי,
לכן אני אאלץ לבקש ממך להפסיק לחקות אותי. זה די מטריד, אתה
יודע.
-אה! אתה אוויל!
-תוכיח.
-אני לא צריך להוכיח. העיקר שאני יודע.
-יופי. עוד תגובה מתחמקת.
-גם אתה התחמקת!
-אחרי שאתה התחמקת בפעם הראשונה.
-אוךך! לא משנה! אני הולך מפה. אני לא יכול לסבול להיות פה
אפילו עוד רגע אחד!

גנתר יוצא מבעד לדלת בזעם. אדם נמוך קומה יוצא מבין הצללים
באחת הפינות של החדר.

-ניצחת.
-נכון מאוד.
-אני לא הייתי מתגאה בזה.
-זאת תגובה בלתי נשלטת.
-לא בצדק.
-אתה חושב שאתה תצליח להוכיח את טעותי?
-בוודאי!
-הבה נראה.

פריץ ורודולף מתיישבים על כורסאות מול האח בלובי.

-ובכן, אתה משתמש בעבודה שלך לקידום האינטרסים שלך.
-לא קידום במודע, אלא תופעת לוואי בחשיבת האנשים.
-קידום במודע, כמה שאתה תרצה או לא. ולפי מה שאתה הצגת, גם לך
כנראה יש התכחשות מסוימת אל המציאות שלך, אם אתה משתמש
באינטרסים שהעבודה שלך מספקת כדי להתקדם בחיים ולקבל מעמד
מסוים בחברה.

פריץ המום ממסקנותיו של רודולף ומתקשה לדבר.

-אבל...

רודולף קוטע אותו וממשיך לדבר.

-אם כך, העבודה שלך היא אכן לסיפוק הגאווה העצמית שלך, מה
שמוכיח שהטיפוסיות שלך היא אכן חלק נכבד מהאישיות שלך, וזה
מוכיח שיש יותר סיכוי שאתה הוא המושפע ממנו, למרות הדעה הרווחת
שאולי תתגבש אצל החברה, שלה בעצם אין שום משמעות בשביל אמת
הדברים. עכשיו אם תסלח לי, אני מרגיש עייף, אז אני חושב שאני
אעלה לישון.

פריץ נותר המום בזמן שרודולף עולה במדרגות לחדרו.