אני זוכרת שהוא התקשר אלי.

אני זוכרת שהוא אמר שהוא מסרב פקודה באופן ישיר, היה לי קשה
להבין אותו בזמנו. הייתי בסך הכל בת שש עשרה. המד"נית עוד לא
ניגשה לדבר עם הכיתה שלי על הצו ראשון, והוא מסביר לי על איך
שהמ"פ יצלוב אותו אם הוא תופס אותו שם. "אלוהים יעל. אני אוהב
אותך, את יודעת את זה נכון?"
מלמלתי כמה מלים, אני חושבת ששאלתי למה יש פיצוצים ברקע, והוא
התחיל לבכות. שאלתי אותו שוב, צעקתי עליו "יובל! יובל תענה
לי... יובל, למה אתה מסרב פקודה?".
אני זוכרת שהוא ניסה להסביר שאסור לקחת פלאפונים לפעילות
מבצעית. אבל שהוא אוהב אותי כל כך שהוא היה חייב לומר לי שלום
לפחות פעם אחת לפני שהוא עוזב. "יעל, תגידי לי שאת שומעת...
תגידי לי שגם את אוהבת אותי. יעל, תגידי משהו!". אני זוכרת
שיובל אמר לי שהפלוגה שלו יוצאת מהמחנה, ושהם נכנסים לשטח אש.
אני זוכרת שרציתי לומר משהו, אבל הרעש מהסלון הקדים אותי. אני
זוכרת שהדלת נפרצה בבעיטה ושהמחבל רץ פנימה וירה לאבא בראש.
אני זוכרת שיובל שאל אם זה נכון, והוא שמע פיצוצים גם מהצד
שלי. אני זוכרת את הצליל העמום של היריה בזמן שעולם השחיר,
והטלפון שלי נפל אל הרצפה.
אני זוכרת שלא אמרתי ליובל שאני אוהבת אותו פעם אחת אחרונה.