איה הרגישה איך קצות אצבעות הידיים שלה מתחילות לרעוד והיא
תפסה את הידיים שלה ושילבה אותן חזק חזק מאחורי הגב, כמו
שמחזיקים כשעומדים בצפירה ביום השואה, כדי שלא יזוזו. היא עמדה
מול תום ושתקה. "חפיף איה, זה עובר ככה..." תום נקש באצבעותיו
וחייך אליה חיוך מתוק ומצוחצח. איה התאפקה לא לבכות, גם ככה זה
נראה כאילו לא אכפת לתום בכלל, אז מה היא גם צריכה להתחיל
לבכות עכשיו? וחוצמזה, איה לא בוכה. היא ניסתה לחייך אליו
בחזרה אבל לא ממש הצליחה. החיוך נתקע לה בפנים אז במקום זה תום
תפס אותה בשתי ידיים גדולות וחיבק אותה חזק חזק עד שהיא הרגישה
איך שהאוויר נגמר לה בריאות והיא היתה צריכה להתאמץ ממש חזק
כדי לנשום. כשתום שחרר אותה סוף-סוף, אחרי מספר דקות, הוא נתן
לה נשיקה על המצח ואמר לה שהוא אוהב אותה. איה רצתה לצעוק עליו
שהוא הבטיח שהוא לא ילך, שהוא הבטיח שהוא לא יסע ויעזוב אותה
כאן ושאם הוא אוהב אותה אז הוא חייב להישאר, אבל במקום זה היא
רק לחשה שהיא אוהבת אותו גם ונתנה לו נשיקה מתוקה על השפתיים,
כמו שרק איה יודעת. הם עמדו שם בערך עשר דקות, רק מביטים אחד
בשני לאור הירח העמום, ואז איה נזכרה שעוד מעט יהיה כבר עשר
וחצי והיא חייבת לזוז הבייתה ותום הבטיח ללוות אותה כי היא גרה
די רחוק.
הם הלכו הבייתה בשקט. איה לא אמרה מילה. כל הדרך העיניים שלה
שוטטו על המדרכה והיא חשבה מה היא תעשה בלעדיו. כשהם הגיעו
לשער של הבית שלה, תום נישק אותה ואמר לה לילה טוב. "די איה,
תפסיקי לדאוג, אפשר לחשוב שלא נדבר יותר אחד עם השני או משהו
כזה, וזה רק שנתיים זה כלום. ככה זה עובר, את תיראי" הוא שוב
נישק אותה וסגר מאחוריו את השער. עכשיו איה הייתה צריכה להישאר
עם הכל לבד. בלי תום. היא נכנסה הביתה, עלתה לחדרה ונכנסה ישר
למיטה. איה כיבתה את כל האורות מסביב, אפילו שבדרך כלל היא קצת
מפחדת בחושך והיא משאירה קצת אור כשהיא הולכת לישון ואחר כך
אבא או אמא נכנסים ומכבים לה אותו, והיא לא הצליחה להירדם. כל
הלילה חשבה על מה שתום אמר. היא לא הבינה איך הוא יכול להיות
כל כך אדיש ואיך שנתיים יכולות לעבור מהר. בחצות, תום התקשר.
איה כבר הייתה רגילה. תום נהג להתקשר אליה בשעות מאוחרות של
הלילה ולהעיר אותה משנתה. "איה, מה המצב?" איה שמעה את החיוך
המצוחצח שלו מהצד השני של הטלפון. "מממ..ככה. מה איתך?" החזירה
בשאלה. "לא יודע. תקשיבי איה, אני יודע שזה קשה לך, זה קשה גם
לי, אבל באמת, אני לא רוצה שתעשי מזה כזה עניין אוקיי? אני
מתכוון, יהיה בסדר, זה לא כאילו אני עוזב את הארץ לתמיד, רק
לקצת." אחרי שתום סיים לדבר, הייתה שתיקה. איה לא אמרה כלום כי
למען האמת, תום צדק. אפילו שהיא לא רצתה להודות בכך. היא ידעה
שתום יחזור תוך שנתיים והיא גם ניסתה בכל הכוח להאמין שתוך כמה
זמן היא תאלץ להתרגל למצב וגם תתרגל אליו, מכורח הנסיבות או
מרצונה החופשי, זה לא ממש משנה. וברגע שהיא תתרגל למצב, הכל
יהיה בסדר. וזה מה שתום ניסה להסביר לה. אבל איה לא רצתה
לשמוע. השתיקה הזאת הייתה דומה קצת לשתיקות המביכות האלה
כשנגמרות המילים בטלפון ואיה לא הייתה רגילה לכך. "טוב. בסדר.
אני הולכת לישון. לילה טוב." היא אמרה בקול רועד וניתקה את
הטלפון.
השעה הייתה כבר שתיים וחצי ובראשה של איה לא הפסיקו להתרוצץ
מחשבות. היא דמיינה את תום עולה למטוס, מנפנף לה לשלום ומתרחק
ממנה, מבלי לשוב. היא דמיינה את חבריו החדשים וחברתו החדשה ולא
הצליחה לדמיין את עצמה בתוך כל התמונה הזאת. היא הרימה את
הטלפון וחייגה לחדר של תום. היא שמעה את צילצולי הטלפון וחשה
בדמעות הממלאות את עיניה, מנסות לפרוץ החוצה ממנה, ללא הצלחה.
איה ניסתה לבכות, היא ניתקה את הטלפון והתחילה לחשוב מחשבות
עצובות. בהתחלה היא חשבה על החתול שלה שאבד לפני חודש וחצי,
אחר כך חשבה על סבא שלה שמת לפני שנתיים והרגישה את הדמעות
ממלאות את עינייה על גדותיהן. אחר כך היא חשבה על הסרט שאמא לא
הסכימה לה ללכת אליו לפני שבוע, אז חשבה על איך שאבא צעק עליה
שלשום ואז היא הרגישה מין מחנק בגרון והתקשתה לנשום ואז היא
חשבה על תום עוזב אותה והרגישה איך היא עומדת להתפוצץ עוד
שנייה אבל אז היא נזכרה שהיא אוהבת אותו והוא אותה ושיש עוד
זמן עד שתום עוזב ושחוצמזה, איה לא בוכה. אז היא קמה מהמיטה
וירדה למטה. היא ראתה קצת טלוויזיה וכשנמאס לה היא עלתה חזרה
לחדר.
בארבע לפנות בוקר,איה שנאה את עצמה כמו שלא שנאה שומדבר בחייה.
היא מצאה את עצמה במצב מאוד מוזר. היא ישבה בחדר וראשה טמון
בכרית. היא בכתה ללא הפסקה כבר עשר דקות. ואיה אף פעם לא בוכה,
אז מרוב בהלה שהיא בוכה - היא התחילה לבכות עוד יותר והתחילה
גם לבכות בהיסטריה, עד שאמא שלה פתחה את הדלת ושאלה עם הכל
בסדר כי היא לא זכרה את איה בוכה אף פעם, אולי כשהיא הייתה
תינוקת. איה אמרה שכן ושהיא פשוט רוצה קצת לבד אז אמא שלה הלכה
והשאירה אותה ככה, בלעדיה, בלי תום. לבד.