כשרע לה היא מקלפת את הראש.
היום כמעט שלא נשאר ממנה כלום.
היא מורידה חתיכות קטנות של קרקפת, מושכת ושורטת רק שיתקלף.
פעם זה כאב, היום זה כבר עושה לה טוב. היא אומרת לו שהיא אוהבת
אותו, כי היא כבר באמת מאמינה.
הזמן שלה טס ומתרחק, השנים שלה עוברות, ושומדבר לא משתנה.
אנשים עוברים, מסתכלים, נוגעים, מחייכים, הולכים.
הוא נשאר. הוא אוהב אותה.
הוא מאמין שמתחת לשכבות שהיא לובשת עליה גם ביום הכי חם בשנה,
שם, בנקודה הזאת שהוא תמיד נוגע, יש שם לב שאוהב. ומרגיש.
ופועם, וחי, ומחייך. והם חיים. נושמים את האויר של המדבר,
ביחד. לפעמים היא צוחקת, אבל בדרך כלל בוכה. הקול שלה צרוד,
מיותר מדי סיגריות, הדם שלה מלוכלך, הצלקות שלה מתאחות עם
השנים ונפתחות מחדש.
הראש שלה מתקלף.
הראש של אמילי מתקלף.
אמילי מאמינה שיש לכל אחד נקודה בעולם שהוא מגיע אליה והכל
מתהפך. היא מאמינה שהשמש והירח מסתובבים, ושגם היא מסתובבת,
ושהמורה שלה למתמטיקה צדקה כשהיא אמרה שבכל מעגל יש אינסוף
נקודות. וגם היא מורכבת מהמון נקודות והמון צדדים, והיא אפעם
לא תספיק לראות את כולם.
הראש של אמילי ממשיך להתקלף, היא כבר לא סופרת את הצלקות בראש,
והידים בכלל מתפרקות. והיא כבר לא כלכך היא.
היא יודעת שמתישהו הכל ייגמר, והראש יפסיק להתקלף, כי זה יגיע
למצבשאין כבר מה שיתקלף. היא יודעת שהיא יומאחד תמצא את הנקודה
שלה בעולם.
"כל אחד יימצא" היא אומרת, "וזה לא משנה מתי".
העיקר שהיא תגיע.
העיקר ששם היא תפסיק להתקלף.
ובינתיים, השעון ממשיך להפחיד אותה עם הרעש המלחיץ שלו,
והוא, ממשיך לגעת בנקודה מתחת לחזה ולהגיד שהוא אוהב. ובינתיים
אמילי ממשיכה להתקלף,
עד שלא נשאר ממנה
שומדבר.
