מכורים לא נגמלים. אף פעם! מהנסיון הראשון ועד הרגע האחרון
לחייהם הם מכורים. נרקומנים, מעשנים, מכורים לעבודה,
אלכוהוליסטים... כל החיים הופכים לגמילה אחת ארוכה ובלתי
נגמרת. לא קמים בבוקר ומתכננים את העתיד - העתיד הוא רק היום.
קודם תעביר את היום, אח"כ נראה אם יש בכלל מה לדבר על עוד יום.
אח"כ נראה אם בכלל מגיע לך עוד יום.
נרקומן בגמילה חי בשקר. הרי בשביל מה הוא נגמל? בשביל לחזור
לחיים נורמלים. לנרקומן לא יכולים להיות חיים נורמלים, תמיד
ישארו לו ידיים מנוקבות (גם אם לא רואים את החורים) בשביל
להזכיר לו עד כמה בדיוק הוא נורמלי.
אלכוהוליסט יכול לחיות בבית נורמלי עם אישה נורמלית וילדים
נורמלים, ויום אחד הוא יחזור הביתה מהעבודה הנורמלית שלו ויראה
בצד הכביש איזה הומלס שיכור חסר הכרה עם בקבוק של יין זול ביד,
והוא יחזור שנים אחורה, ולא משנה אם שנה או 30 שנה אחורה, והוא
יזכר עד כמה בדיוק הוא נורמלי.
לכל מכור יש צלקות כאלה שיזכירו לו שהוא חי בשקר, גם אם הן
בלתי נראות. אחת כמוני למשל, שמכורה לדיכאון, תמיד ישארו לה
סימנים כאלה חלשים על היד, שמי שלא מודע לקיומם, בקושי יכול
להבחין בהם, אבל היא רואה אותם בבירור, והם תמיד יזכירו לה את
הדמעות, והסכין, והדם, ומשאלת המוות, והחומות, והצעקות,
והיאוש...
נרקומן כבר לא יהיה נורמלי. גם אם הוא יפסיק להיות ג'אנקי, הוא
תמיד ישאר מכור. הוא נולד כמו כולנו, אבל מת כנרקומן שניסה
לחיות כמו כולם. אלכוהוליסט ימות כמכור שכל חייו נלחם בכבד
שלו.
והמכורה לדיכאון, היא תמות בנסיון לשרוד.