מעיין סיפרה לי פעם, שכשהייתה קטנה, היה לה את המקום שלה. המקום שאמא שלה והיא
היו הולכות אליו כדי לחייך באמת, לחייך מבפנים.
כשהייתי אצל מעיין, היא החליטה לקחת אותי אל המקום שלה. היא סיפרה לי על כל
ענף ועלה, על כל מרצפת וספסל. לא נשארנו שם הרבה, זה בכל זאת לא המקום שלי, רק
שלה.
כיום, העץ קצת נהרס. קצת מצוייר וקצת בלוי, הוא לא מצליח לעמוד בקצב המטורף של
תל אביב, אבל הוא מנסה ככל שיכול.
את התמונות צילמתי בהסכמתה, בלעדיה. פה מובא לכם העץ, כפי שהוא, כפי שאתם
יכולים לראות אותו בעצמכם.
לעומתכם, אני ראיתי אותו באהבה, דרך עיניה של מעיין.
