באלנבי יש תמיד ריח של סיגריות. בתחנות אוטובוס של אלנבי יש
ריח של נובלס. אה, אופס, זה בגללי.
אז אני מחכה לקו 31 כבר בערך חצי שעה ואין אפילו דבר אחד שיבדר
אותי ברחוב שלם ומגוון כמו אלנבי.

כשהקו הזה סוף סוף מגיע אני מודה לאלוהי האתאיזם על חוקי מרפי
ושהחיינו וקיימנו והביאנו הלום, או איך שהברכה הזאתי לא
הולכת.

אז התיישבתי בחצי נוחות חצי קיפול רגליים נוראי במושב שליד
הדלת האחורית והבטתי על השתקפותי בזכוכית תוך כדי שמיעה צורמת
ביותר של רדיוהד בדיסקמן.

בשלבי יציאה מהבועה שהיא העולם שלי, המלא בצלילים מאוד מוזרים
בתוך הראש, מצאתי מאחורי ההשתקפות שלי השתקפות של עוד אדם.
הוא היה גבר ממוצע מינוס בסביבות גיל 30, שלמגינת ליבי - חיטט
באף במרץ. הוא חיטט, הסתכל, בהה ולעס את זה, ואז התחיל לכסוס
ציפורניים. הוא לא שם לב שאני בוהה בו בתדהמה מסוימת.

כשהוא קם לרדת מהאוטובוס המשכתי להביט בו, בתנועותיו. אדם רגיל
לכל הדעות, קצת מושפל וקצת אידיוט.
מסוג האנשים שאף אחד לא מביט בהם יותר משניה ומחליט להשתעמם -
או יותר מזה - להיגעל למוות.

כשהדלתות נסגרו החזרתי את האוזניות לאוזני, נתתי לרדיוהד להרוס
לי את השמיעה עוד קצת, והמשכתי לבהות בהשתקפותי על הזכוכית.