אני זונה. אני בת זונה. בחיים שלי לא התביישתי ככה בעצמי. איך,
איך בנאדם מסוגל לעשות כזה דבר לבנאדם שהוא הכי אוהב? לא רק
זה, פשוט שעכשיו אני גם יכולה לשכוח ממנו. עכשיו, דווקא כשהוא
הכי זקוק לי.אין. רק אני מסוגלת להגיע לכאלה רמות של התנהגות.
ממש זה מה שאני צריכה עכשיו.אם היא רק לא הייתה שם, כל הבלאגן
הזה לא היה קורה בכלל. אבל היא, לא! נתקעה שם כמו איזה עלוקה
ורק גרמה לי להסתכל עליה עוד. בעצם אוליי זו לא אשמתי? טוב
ברור שיש לי חלק בזה. מזה אני לא יכולה לברוח. זה מדהים אני
אפילו זוכרת מה המשפט הראשון שהוא התחיל להגיד. " בואי רגע,
אני לא יכול לדבר פה " ואז נכנסו לחדר שלו ומשם הכל התחיל,
התיישבנו על המיטה ואז היא צצה. ישר מול העיניים שלי בדיוק
במרכז. ברוב חוצפתה לא טרחה על הודעה מוקדמת. ושם היא היתה.
נקודת חן קטנה חומה ועגולה. שטוחה לגמרי. בדיוק במקום של
ההיקי. בצד של הצוואר שלו. מהרגע שהבחנתי בה בעצם, שי התחיל
לדבר. הבנתי שמדובר במשהו חשוב רק ממה שהוא אמר לי בסלון.
אוליי גם מהמבט על הפנים של אבא שלו שנראה כאילו טרקטור דרס
אותו. אני בקושי זוכרת קטעים ממשיים ב"שיחה" הזאת. כל אותו
הזמן רק התבוננתי בה באדיקות. נקודת חן. איזה שם מוזר זה. מי
בכלל המציא אותו. אותה.  אוליי אלוהים או מה שזה לא יהיה
שהינדס אותנו רצה להדביק לנו דברים קטנים כאלה שישעשעו אותנו.
אבל הנקודה של שי היתה הרבה יותר משעשוע. היא היתה מושלמת. היא
היתה הדבר הכי יפה שראיתי בו. למרות ששי פשוט מדהים ואני לא
מדברת על אישיות שיש לו מעל ומעבר למה שאיחלתי לעצמי אי פעם.
אני מדברת על המבט שלו, שברגע שהוא פוגש במבט אחר הוא מיד נותן
כזאת הרגשה של צמר גפן מתוק ולונה פארק וילדים מתרוצצים. ואני
מדברת על השפתיים הרכות והאדומות שנישקתי כל כך הרבה פעמים,
ושנישקו אותי כל הזמן. ואני מדברת על האף היפה שלו, שהוא לא
קטן, לא גדול, בדיוק בגודל המתאים. ואני מדברת על כפות הרגליים
שתמיד יוצאות מהקצה של הסמיכה בצורה חמודה כזאת. שלא תבינו לא
נכון, שי ממש לא הדוגמן האידיאלי. יש לו טיפונת כרס וידיים
גדולות מידי אבל בשבילי הוא היה הדוגמן הפרטי השמנמן שלי. הוא
מסוג האנשים האלה שאם הפרטים הקטנים האלה שלא מושלמים אצלהם,
היו מושלמים, זה היה כל כך בלתי נסבל ומרגיז שאפשר למות.
למות. כדאי שאני אשתמש במילה הזו יותר בזהירות. מה שהסתבר לי
אחרי ששי הלך להביא לנו מים, זה שמישהו מת. זה לא היה לי ברור
איך רק שבטוח מישהו מת. והבעיה הכי גדולה בכל הסיפור היא שאני
לא יודעת מי. בגלל הריכוז שלי באותה נקודה ארורה, התברר ששמעתי
רק קטעים בודדים בשיחה. יותרא נכון במונולוג שלו. מישהו מת.
מישהו קרוב לשי מת. איך יכולתי?! אני ברוב חוצפתי גם העזתי לא
להגיב מרוב מבוכה. כשהוא חזר עם המים בשתי הכוסות הכחולות
מהמטבח פתאום התעשתתי. פתאום ראיתי אותו כמכלול ולא כנקודה אחת
ספציפית. והוא בכה. מולי. בלי קול. רציתי לקום ולחבק אותו,
לגרום לו להשתחרר מהרגש הנורא הזה שמציף אותו. אבל לא יכולתי.
הרגשתי לא ראויה לקבל ממנו חיבוק בחזרה אחרי הבגידה הזו שבגדתי
בו בלי שהוא אפילו יוכל לדמיין את התרחשותה. הוא הביט בי במבט
הרגיל שלו. רק שהיה ברור שמשהו בו היה מרוקן. כאילו פרצו לו
לסטודיו לציור שאין לו וקרעו לו את כל הציורים. ומעבר לכך.
והיה בו גם משהו מרוחק. משהו שבכל זאת מבין שאני לא קלטתי ממנו
שום פיסת מידע ממשית שהייתי צריכה לקלוט. מעבר לזה שאני לא
מבינה מה קרה, ראיתי אצלו את ההרגשה שאני לא יכולה לנחם אותו.
כשמישהו קרוב מת אתה מצפה מאנשים שיצטערו, שיבואו, שישתתפו
בצערך, יבכו או לפחות יזילו דמעה בעצב או יעלו זיכרון קטן כזה
ויום יומי על משהו שאותו מישהו היה עושה באיזו שהיא דרך מאוד
מסויימת. מהדברים ששמים לב אליהם או מייחסים להם משמעות רק
כשזה כבר איננו. כמו בשיר הזה " you don't know what you got
till it's gone "
אז זהו ששי אוליי ידע מה היה לו אבל לי לא היה סיכוי לדעת. כי
גם אחרי זה, כשחזרתי הבייתה, הבטחתי לעצמי שאני מנתקת קשר עם
שי לגמרי. הוא הרי במילא לא יבין. וגם אם את הקטע של הנקודה,
שכל כך רציתי לנשק אותה ובגלל זה לא יכולתי להוריד ממנה את
העיניים ולהקשיב למשהו החשוב שהיה לו להגיד לי, גם אם את זה
הוא היה מבין, הוא בחיים לא היה מבין את זה שראיתי את זה
כבגידה. הוא בטוח היה מסכים לספר לי שוב, עם כמה שזה בטח היה
קשה לו פי אלף. בגלל זה אני מרגישה כל כך אשמה. אם רק הייתי
מתיישבת בצד השני שלו. אבל עכשיו זה כבר אבוד, אני עדיין מנסה
להבין כמה זמן אפשר להתמקד בפרור חום וקטן שדבוק למישהו על
הצוואר. שי לא שיער למה היה לי דחוף ללכת פתאום הבייתה. ומה
כבר יכול להיות יותר חשוב מלהיות איתו עכשיו. כמובן שהוא לא
אמר כלום, בטח גם לא חשב. פשוט הבין אותי ונתן לי ללכת. רק
ניענע את הראש לחיוב כשאמרתי לו בדלת שאתקשר אליו בערב. השארתי
אותו ככ כמו כלב עלוב וחולה ברחוב. אפילו נשיקה לא נתתי לו. גם
לא על הלחי. פשוט עזבתי ולקחתי אוטובוס הבייתה. כל הנסיעה
חשבתי מי זה לעזאזל יכול להיות. אני חושבת שזה היה דביר. בשבוע
האחרון שי סיפר לי שהם התווכחו על איזה משהו במשחק. שניהם
שיחקו כדורסל בנבחרת. דביר היה ממש מדוכא גם ככה בגלל שאבא שלו
היה בבעיות כלכליות ממש קשות ואם זה לא מספיק אמא שלו התחילה
לדבר בכיוון שנשמע כמו גירושין. התקשרתי לנייד של כינרת, אחות
של שי, לשאול סתם איזה משהו על איזו הצגה שהיא ראתה ביום
השואה, בתקווה שהיא תפלוט משהו אם במקרה היא שכחה שאני כבר
יודעת, אמורה לדעת לפחות. אחרי שישה צלצולים שמעתי את ה " בוקר
טוב, לילה טוב, תשאירו הודעה ואם אני לא שונאת אתכם אני אשקול
להתקשר בחזרה " יופי, פוסטמה, מה זה ההודעה הזו. בטח שזה לא
רלוונטי עכשיו עם כל הסיפור של דביר. האוטובוס התקרב לתחנה
שלי. צילצלתי וירדתי מהדלת האחורית. היה קצת קריר והתחיל
להחשיך. כשכבר הגעתי לביניין שלי ראיתי שני אנשים מדברים
בחושך. זוג. אחד גבוה כזה והשנייה פחות. הם היו חמודים. מוכרים
כאלה, כמו זוג אחר שהיינו יוצאים אים פעם, אבל לא הצלחתי
לזהות. עליתי הבייתה וחשבתי שככה אני בחיים לא ידבר עם שי שוב.
הוא בטח ממש עכשיו מחכה לטלפון שלי.