הוא הזדקן, סבא שלי.
עוד מעט בן 90.
אני יושבת לידו, בחדרו הקטן. החלון מוגף. באביב החם שבנגב הוא
עם סוודר. קר לו.
בגדיו מונחים עליו ברישול. אותם בגדים מלפני עשור, אך כעת הם
גדולים ממידתו. או שמא הוא קטן ממידתם.
עיניו בוהות בחלל החדר, ומוחו מנותק מן ההווה. הוא שוקע אל
העבר ומספר לנו על עברו.
בעלי יושב על הכורסא לצידי, ועל ברכיו בתנו התינוקת, וכולו
ריכוז.
סבא הופך מול עיניי לצעיר כשהוא מספר לנו על שירותו הצבאי.
ואז איך ברח מפולין לעבר רוסיה, איך הציל את חייו. ודרך משקפיו
העבות קשה לי לראות אם דמעות עומדות שם כשהוא מספר שאחיו
וילדיו, ואחיותיו והוריו- כולם נשארו מאחור.
כולם מתו.
הוא מתאר בפירוט איך אביו דחק בו "לך יעקב! ברח! הצל את
חייך!". והוא נס על חייו. הלך ברגל 500 קילומטר. וידע שאין לאן
לחזור.
לא נתפס איך היה בו את הכח להמשיך, אבל הוא הצליח.
הוא ממשיך לספר לנו איך נישא, והביא לעולם את אמי, ואיך נסע
לנורווגיה, ולבסוף החליט לעלות לישראל.
מספר על עיר אוהלים ענקית ליד לוד, ואז מספר על דירת חדר קטנה
ביפו- ואיך אמי חלתה בטיפוס.
כמה כוח נדרש ממנו, אז ועכשיו. הוא ממשיך את סיפורו, מבטו
מבולבל. דווקא עכשיו העבר נראה לו ברור כל כך, וההווה נראה כמו
חלום רחוק.
איך עבד כטייח, ובהמשך הצליח לעבור לדואר ובסוף לחברת
הטלפוניה. כמה קשה עבד עבודת פרך.
סבא הקטן, המצומק, זכור לי עדיין כאיש חזק ושרירי, שמידי יום
היה הולך לשם הספורט קילומטרים רבים, ובזרועות שריריות היה
מניף אותנו, ומפצח באגרופו חופן אגוזי פקאן.
סבא יושב לצידי, בסוודר בורדו ומכנס אפור ישן, עור פניו מקומט,
וידיו חרושות בורידים.
דיברנו על המצב הבטחוני, ואני אמרתי שלא נראה לי שאזכה לראות
שלום אמיתי בימי חיי. סבא הביט בי ברצינות ואמר " ואני לא
חשבתי אי פעם שאזכה לראות מדינה שכולה רק ליהודים. ולא חלמתי
שתוכלי לשלוף מהכיס טלפון כזה- בלי חוטים. זה באמת פלא!!!!"
הוא מתפעל, "חכי - אני מאמין שעוד בחיי אני אראה שלום אמיתי,
אז בטח בחייך."
בסוגיית השלום היינו חלוקים, אבל דבריו הביאו אותי לנקודת הבנה
כמה הרבה הוא ראה, איך העולם השתנה מולו במהירות.
הוא מביט על בתי הפעוטה, נינתו החמישית. בוחן אותה בחיוך- על
כל 11 חודשי חייה. "היא באמת בחורה מוצלחת!" הוא אומר
בהתפעלות- וגורם לנו לצחוק....
להתראות סבא קשיש שלי. פיסת היסטוריה מהלכת.
תשתדל להישאר בחיים לפחות עד הביקור הבא שלנו. |