מתעורר בפתאומיות חצי מסטול, הטלוויזיה שוב לא נכבתה.
בעודי מנסה להבין מה קורה, אני רואה את אבי מחפש את השלט בתוך
השמיכה שלי. אני מוציא משפט דבילי "איך יכול להיות שהיא לא
סגורה מה זה רוחות רפאים?" וחוזר לישון.
אני לא מספיק להגיד שרה שרה שיר שמח והפלאפון מצלצל ומעיר אותי
על מנת שאני אספיק לתפוס את האוטובוס.
אחרי חצי שעה שבה הספקתי להתלבש ולהתארגן אני יוצא לדרך, שוב,
בתקווה שאתפוס את האוטובוס.
אני מגיע לתחנת האוטובוס - לא משנה כמה ניסיתי להקדים, פספסתי
אותו.  
אחרי 20 דקות בקיפאון הבוקר עוצרת לי מונית שירות עם הנהג
הקבוע שנוהג להגיד: "יום טוב, עבודה נעימה, פרנסה טובה", אני
עולה ונוסע לעבודה.
אני יורד מהמונית כמה מטרים קדימה כי שוב שכחתי להגיד "נהג,
תעצור לי פה" .
נכנס למקום העבודה, מעביר כרטיס ויושב בעמדה שלי. המזגן,
כהרגלו, עובד על פול-חימום והרדיו מנגן מזרחית ללא הפסקה.
היום עובר ואני מרגיש לאט לאט יותר שחוק וחושב לעצמי מתי ייגמר
היום המעצבן הזה, כדי שאני אוכל ליפול על המיטה ולהחזיר את כל
האנרגיה חזרה, בתקווה לעשות משהו יותר מאוחר למרות שאני יודע
שכל החברים שלי בצבא וגם ככה אני לא אעשה כלום.
אולי השחיקה הזאת היא חלק מהסבל שאני צריך לעבור כדי להזדהות
עם אחיי הלוחמים, אולי... אם זה באמת ככה אז אני שמח בחלקי
וממשיך להיאחז בתקווה.
אני לא כזה שמן היא יכולה להחזיק אותי.