דמיינו לכם רגע שנגמר לי הכוח
שנמאס לי מכאן והחלטתי לברוח.
דמיינו שהייתי עוזבת הכל
ובוחרת להפסיק לנשום ולסבול.
דמיינו אותי עפה למקום רחוק ממכם
כשהדמעות שלי נופלות כמו גשם עליכם
ומציפות את כל הארץ,
שוטפות את העולם
ולא פוסחות על אף אחד
כי הן פוגעות בכולם.
דמיינו שהעולם המשיך להסתובב
כשגססה לי הנפש ונרקב לי הלב.
דמיינו אותי תלויה בין שני עולמות:
בין עולם המציאות לעולם הדמיונות,
בין גיהנום לגן עדן,
בין חושך לאור,
בין מה ששכחתי למה שאזכור.
ודמיינו אותי זועקת, מבקשת סליחה
ורואה מלמעלה את אמא בוכה,
ואת אבא שותק כשהם מניחים
על ריבוע מאבן זר של פרחים.
הרב מברך ואז כל האורחים
מספרים על ילדה שפיזרה חיוכים,
ילדה שהסתירה המון צלקות וסירבה להראות חולשה ולבכות
עד שיום אחד השאירה פתק על המקרר

היה רשום שהיא הלכה ושהיא לא תחזור יותר.