יובל רוט / להצטלם |
אמרתי לה שזאת הפעם האחרונה שלה לצלם אותי. אז הצטלמנו.
והמצלמה עשתה רעשים כשהפילם בדיוק נגמר. תמונה אחת אחרונה. שני
עותקים. אחד לה ואחד לי. לשים בארנק. חיבקתי אותה חזק חזק.
מבין את המעמד. מבין אותה. מבין כל דמעה ודמעה. בנפרד. הורדתי
את הידית. המונית כבר מחכה לי למטה. נהג עצבני שצופר. אני מנשק
אותה נשיקה אחרונה. נשיקה שלנו. נשיקה של סוף. עוד מעט אני
אתחיל לרדת במדרגות. אני מחזיק לה את היד. לאט לאט מרפה. כמו
באיזה ציור מפורסם של מיכאלאנג'לו או דה-וינצ'י. יורד לאט לאט.
מדרגה מדרגה. לא מוריד את המבט מהעיניים שלה. אחרי חצי קומה
יורדת לי דמעה. אני יורד כבר קצת יותר במהירות. מבין שמכאן כבר
אין דרך חזרה. אני והתרמיל שלי. עוד קצת ואני למטה. אני כבר
מתגעגע אליה. אל הרכות שבה. העדינות. החוכמה. היופי הפנימי
והחיצוני. אל כולה. אני שם את התיק בבגאז' ונכנס למונית. "אני
צריך לנתב"ג" אמרתי. ומיד מתחרט. אני רץ למעלה. בוכה. כמו
באיזה סרט אמריקאי. דופק בדלת בהיסטריה. היא פותחת מופתעת ואני
מנשק אותה בדמעות. הפעם לא חושב על כלום. הלב דופק כמו שבחיים
לא דפק. כאילו מבין יותר ממני את גודל הכאב. צפירה ממושכת.
הולך בלי להפנות מבט. הפעם ידעתי שאני גם אחזור.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|