לאחרונה עולות בי שוב ושוב המחשבות האלו, על כמה שאני בנאדם לא
חכם. אני משתדלת שלא להתנצל בפני אנשים על הדברים שיוצאים לי
מהפה, אבל בפנים אני מתייסרת כמעט על כל מילה שאני אומרת.
אז יש שיבואו ויגידו לי "בחיאת, תתחילי להעריך את עצמך..." אז
זה לא זה. אני מעריכה את עצמי, ומחשיבה את עצמי לבנאדם עם
ביטחון עצמי. הבעיה היא שרמת האינטואיציה שלי גבוהה פי שלוש
בערך מכל בנאדם ממוצע. זאת לא תכונה כל כך טובה כמו שהיא
נשמעת. המודעות שלי לעצמי ולסביבה תמיד הייתה גבוהה, ותמיד
הקשתה עלי. אלו לא היו אף פעם מחשבות פרנואידיות על כמה שהם
ישנאו אותי, אלא תמיד המחשבות האלו התבררו לבסוף כנכונות, ולא
משנה כמה ניסיתי להדחיק אותן ממני.
עם השנים למדתי לחיות עם המודעות הזו שלי, ולרסן, בעיקר
חיצונית, את ההשפעה שלה עלי. מה שלא השתנה עם השנים היא המחשבה
שאני בנאדם לא כל כך חכם. אני לא בנאדם שנון, לא בנאדם של
פואנטות, לא מחוננת בלימודים, ולא במוזיקה, למרות שהייתי רוצה
להיות. אני בנאדם של אמצע או סוף. תמיד הייתי כזו, וכמה שאנסה
להכחיש את העובדה הזו, כנראה כך אהיה לתמיד. קשה לי להשלים עם
שלל העובדות האלו, ולהמשיך להיות עצמי, כלומר להיות בנאדם
ממוצע עם נטייה להיות הלוזר, ובנוסף, להיות לא חכמה.
חשבתי, אולי מחוסר החוכמה שלי אוכל לפתח איזו תורה שתיקרא
"חכמת הטיפשות". נכון שכבר בשם שלה שומעים נימה של התנצלות,
אבל אני חושבת שבתורה עצמה אולי, פעם אחת בחיי לא אצטרך להתנצל
על מי שאני ועל מה שאני. אני באמת מאמינה שאם אבוא עם משהו
מתוכי, משהו לא מתנשא, אולי מישהו סוף סוף יוכל להתחבר לעבודות
שלי.