מתחילה לפחד מעצמי, הכל מסתחרר סביבי במערבולת של פחדים וכאב.
מרגישה שאני טובעת, שאני נחנקת ושאין אף אחד שיושיט לי יד
ויוציא אותי החוצה.
כואב לי הכל ולא כואב לי כלום, הכל בראש שלך הם אומרים, זה הכל
בראש.
המהירות מתגברת, העוצמה מתחזקת, הידיים הרועדות מחזיקות בקושי
במעקה השפיות.
השקט מתגבר והופך לצרחת אימים שלי, שלכם, שלנו, הזרועות
המושטות זרועות שקר הן והחיוכים שנשלחים בשעת לילה מזויפים.
נעלמת אל תוך נבכי הנפש, מסתתרת בפנים, בתוך הבועה שלי, הכלא
שלי.
אוטמת את הצרות בכספת קטנה ששולחת ברקים אל תוך הלב, מתעלמת.
מים שקטים מטפטפים פנימה, מים שקטים חודרים עמוק, ככה אומרים.
מסתתרת מאחורי אחרים ואני בעצמי לבד.
מים, דם, פחדים.
קור, רוח, גשם.
יורד, מטפטף, מציף, שקט רק שקט, בין עצים וים בין שמים ודשא
כוכב אחד, בודד שלא מאיר בחושך.
לכאוב אחרים ולא לכאוב את עצמך, לשיר את המזמור האחרון של
מישהו אחר.
להיסחף אל תוך עצמי, מנעול, סורגים, לא יוצא לא נכנס, מה שלא
יודעים לא כואב גם את זה אומרים.
מלמול של תפילה ישנה שמגיע אל קצה העולם, נעלם.
להתפלל לזה שלא קיים לדבר אל הריק, אל הכלום, מישהו שומע,
מישהו שותק.
שתיקה שורפת, אמיתית, כנה, שתיקה שלו, שתיקה שלי, הסוף.
חולשה בכלוב, הפחד משתלט על האמת, האדישות מקהה את הכאב,
המהירות גוברת, מהר, מהר.
הכל נעצר, הכל נופל ונעלם.
ללכת, רק להמשיך ללכת, הזמן לא עוצר, לא מחכה לי, גם הם לא, אף
אחד לא.
אש שבערה נכבתה כבר מזמן, עכשיו זה רק חזיון תעתועים רחוק,
הולך ונעלם.
דמעות שלא בוכות יותר, שלא מדברות אל העולם, דמעות שקטות
שחודרות עמוק, ונעלמות שם ללא סימן, ללא זכר.