הוא לקח אותי לטיול, לטיול במחשבות שלי
ובמקומות בי שפחדתי אפילו לחשוב עליהם.
הוא נתן משמעות, לדברים שלא היה להם עד עכשיו.
ויש גבול מסויים, ששם אני לא יכולה יותר,
אבל חשבתי לי שאם אני לא אנסה...
אני לעולם לא אדע מה יש לי שם.
אז אפשר להגיד שאולי יש לי הפרעה כלשהי,
והרבה אמרו וזה בטח גם נכון.
אבל זה לא בשליטתי .
אז זה נמשך... ונמשך.
ואי אפשר לדעת מתי ימאס לו.
(אז עוד לא ידעתי
משהו מוזר שמכנים אותו אופטימיות אחז בי...
כמובן שחזק מדי)
ולא ידעתי שאת הטיול הזה שאמור לשנות כ"כ הרבה מחשבות שמזיקות
לי
יסתיים כ"כ מהר וכ"כ בתמימות...
והטיול הזה בעיניים הכחולות שלך
הסתיים, והשאיר אותי עם כל המחשבות ההן,
ואפילו עוד שנוספו להן.
ועכשיו במקום כ"כ עמום
ומלא התלבטויות רבות משהיו
אני צריכה לפתור את כולן, כל המחשבות...
אבל להפתעתי זה לא יהיה כמו שהבטחת
שתהיה שם כל הדרך...
אלא לגמרי לבדי.