זה פגע בי קשות
חשבתי שאוכל לעבור את זה לבדי
ואף אחד לא עצר בעדי
אז סגרתי את עצמי בחדר. לבד
ורק נר קטן עם אורו העמום בצד עמד
מאיר את אורו הקט על תמונת חבריי
והזכיר לי עד כמה אני אוהבת אותם, החלטתי, אני אחזיק מעמד
בשבילם. ובשבילי.
סגרתי את כל המגירות, זרקתי מהחלון כל חפץ חד וכיסיתי את החלון
בבד שחור, שלא ייכנס אור, אפילו את המפתח שברתי בתוך המנעול כי
רק כשהחדר נעול אני אולי אוכל לשלוט בעצמי יותר טוב.
נשכבתי על המיטה, יותר נכון המזרון שמונח על הריצפה ועצמי
עיניי, שלחתי את ידי אל הנר בפינת החדר ולקחתי אותו אליי...
הפשלתי את שרוולי בעדינות והחלתי לטפטף את טיפות השעווה הלוהטת
על זרועי, ובמילים אלו חזרתי ואמרתי: "כאב לך! חום היכנס, כאב
לך! חום היכנס, כאב לך! חום היכנס, כאב לך! חום היכנס..."
חזרתי על מילים אלו שוב ושוב ושוב עד שלהבת הנר הייתה על סף
כיבוי, החזקתי את עצמי חזק! לא רוצה לפגוע בעצמי, לא! אני לא
אפגע.
חום מבחינתי היווה הבראה- לכן רציתי לתת לחום להיכנס ולכאב
לצאת.

כולי רועדת, גופי אינו עומד בלחץ, בכאב, שמה את ידיי על
ראשי... נועצת את ציפורני... לא! אני לא אתן לכאב להשתלט עלי!
בייסורים וכאבים קשים מנשוא, עברתי את הלילה הראשון שלי בשלום
כמעט, החתכים במפרק ידי החלו לדמם, לא היבטתי בדם, לא פתחתי את
עיניי - אני לא אתן לכאב להשתלט עלי! הוא חייב ללכת, פקחתי את
עיניי רק לשבריר של שנייה, היבטתי בתמונת חבריי - מחייכים,
מאושרים, עצמתי את עיניי בחזרה ואחזתי את ידי האחת  בשנייה,
צעקתי. צרחתי. אסור לי להישבר אני עושה את זה בשבילי, בשביל
חבריי, אסור לי להישבר, לא אסור לי- בשבילי ובשבילם...

מתוך חריץ קטן בקיר, נכנס שבריר של אור - הבוקר מאיר, עוד כמה
לילות, עוד כמה לילות. רק עוד כמה לילות ואני אחזור לעצמי, אני
אצליח, אני אעבור את זה. לבד. אני אצליח. חזרתי ואמרתי לעצמי
ללא הרף.
אני יותר חזקה מזה - הוא לא יינצח אותי! לקחתי נשימה עמוקה...
ניסיתי להרגע, אך זו היתה נשימתי האחרונה.
גופי היה חלש, לא היה יכול לשאת את הכאב עוד יום
נשימה חלשה נעתקה מגרוני,
ליבי לא הצליח עוד רגע לפעום.