עוד טיפת טל שנוטפת על עלה הפרח.
עוד לכלוכית זעירה שמקשטת את האדמה.
רודף אחרי הזמן בקצב לא הגיוני.
בורח מהמציאות כמו נכה מאלימות.
פרפר צמוד לנערה מזכיר לי,
אוויר נקי על הגבעה המשקיפה על העמק.
קסדות ורובים מבצבצים ממדים.
זה הכרחי כמו אוויר למת.
חולמים על יונה עם לב מלא שנאה וטינה.
השולחן הזה משופשף מדי,
ירד לו כבר כל הצבע.
כדאי לקנות חדש.
עוד קשת מלאה מעל עצי הברוש שבאופק.
עוד משב רוח מרענן מגיע מהים.
התקווה מאכזבת, את זה כולם יודעים.
לקוות בלי לצפות - זה מה שצריכים.
זמן איכות לוקח אותי למקומות רחוקים מהמציאות.
חדשות ורחובות לבושים באפור.
זה כדאי כמו לגור בבור.
מבטיחים שיפורים בדרך לעוד יום שיגרתי.
השולחן הזה כבר כמעט הרוס לגמרי,
נשברו לו רוב הרגליים,
מדוע אף אחד לא מחליף אותו?
אש רוקדת לצלילי הרוח.
אבן מתגלגלת במורד ההר.
קשה להיפטר ממה שיש.
מנסה ליצור את מה שאין.
בעזרת מה שאני רואה,
שומע ויודע אני מכין פנטזיה שמורכבת מפאזל הדברים הקיימים
המפוזרים בעולם.
הרגלים מגונים שנשארנו איתם.
צריך להתרחק מהם כמו תינוק ממשהו חם.
וכשפתאום נראה ורוד, מסתבר שזו רק העט שלי.
זה כבר לא נראה כמו שולחן, מי יכול לבנות אותו מחדש?