מחר אני אחרט שלא בחרתי קטע אחר, קטע יותר קל.
ואז תאמרו שאין לי מה להתחרט העיקר שנהניתי ומה משנה הציון?
זה לא משנה את המשחק שלי, זו רק יחידה ותמיד אפשר לשפר.
זה לא יעודד אותי. אני ארצה לבכות והעצב שלי יזרום וימשוך את
תשומת לבכם.
ואז אתם תגידו שזה קרה מכיוון שלא האמנתי בעצמי, שזה לא
יעזור שאני אהיה עצובה ויאללה, תמשיכי הלאה.
אני ללא בררה אמשיך הלאה ולא אראה לכם יותר לעולם, שאני עצובה
מזה.
אך בפנים כל פעם שתדברו על זה, משהו יצבוט לי בלב ואני אתרחק
מהשיחה.
ואחר כך שאנשים אחרים ידברו על דברים בסגנון, זה עדיין יכאב,
עדיין יצבוט
אבל בפנים בלי שאף אחד ידע, זה פשוט יאכל אותי.
אני ירגיש שוב כשלון, שוב אכזבתי את עצמי, וזה ירדוף אחרי.
ואני ארצה למות וארצה לבכות.
אבל עד מחר יש הרבה זמן ואני יכולה לשנות את המצב...
ובכל זאת, משהו תמיד אומר לי...
אימא אומרת שבסוף כשאני אסתכל אחורה אני אצחק על עצמי.
אני אומרת שאני אבכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.