פרק א'
                                   
"וודי רוזנסטון, האחיין שלי." היה דייב רוזנסטון מציג בגאווה
את אודי, אחיינו, לפני ידידיו. סומק היה עולה בלחייו.
"וודי הוא צנחן מישראל."

קשה להאמין שדייב נולד בארץ וחי בה עד שמלאו לו עשרים ושתיים.
היה בו דחף להוכיח לעצמו ול"גויים" שיש גם "יהדות שרירים",
ולמשבצת הזו אודי התאים בדיוק. ללא נקיפות מצפון הפך דייב
כבדרך אגב את השם העברי "אהוד אבן שושן" ל"וודי רוזנסטון".

כמעט שנה התגוררנו, אודי ואני, בביתם של דייב ואן מרי. בעיקרון
חיכינו לרפי, שיגיע מהארץ כדי להמשיך איתנו בטיול, אבל
בינתיים, עבדנו אצל דייב במוסך בלי רישיון עבודה.
אני שטפתי את המשרדים ואודי עבד כמכונאי בסככה צדדית כדי לא
למשוך יותר מדי תשומת לב. לאודי יש שכל בידיים, הוא תפס את
העבודה ותוך כמה שבועות הפך, הלכה למעשה, למכונאי ראשי.

יכול להיות שבהתחלה דייב נתן לו כסף רק כדי להרגיש בסדר. התאים
לדייב, לשחק את הדוד מאמריקה, אבל תוך זמן קצר כבר יכול היה
לשלם לאודי בלי להרגיש פרייר. אודי היה עובד מעולה.
דייב היה גאה באודי בגלל העבר הצבאי שלו, בגלל הידיים החכמות
שלו, בגלל קומתו הגבוהה, בגלל כתפיו הרחבות ופניו הנאים.

יתר הצעירים היהודים, שפגשנו בביתם של דייב ואן מרי, היו שונים
לחלוטין. הם היו קצת... איך לנסח זאת... קצת עדינים, רחוקים גם
מן החספוס הישראלי המוכר לנו, וגם מן החספוס ה"גויי" הזר לנו.

"עירונים" הגדיר אותם אודי במילה אחת, קצרה ועבה.
עירוניים מתוחכמים ומעודנים בקרב אספסוף של איכרים.

לא כולם, כמובן, היו יהודים לפי ההלכה, גם לא אית'ן ומייקל,
שני התאומים הזהים בני השתים עשרה של דייב ואן מרי.
השניים האלה היו העתקים מושלמים של אמם, אן מרי סיקל-גרוב
האוסטרית אוקראינית פולניה, סולדי חוטם, תכולי עין, עורם שקוף,
שפתיהם דקות ושערם שחור.
"עם השערות השחורות שלהם הם נראים יותר יהודים ממני." היה דייב
אומר.

היה לו פה גדול של ג'ינג'י. דייב היה ג'ינג'י "כמו דוד המלך",
והיתה לו תיאוריה בעניין. הוא טען שיהודים החזיקו מעמד רק אם
היו דומים לגויים מסביבם.
"הדוגמא הכי טובה היא השואה," היה דייב שוטח את טיעונו המלומד
"מי נשאר בחיים? מי שהיה לו מראה ארי או שהיה לו מזל או שכל
לברוח קודם. 'הברירה הטבעית' קוראים לזה, צבעי הסוואה, ותתקנו
אותי אם אני טועה."

אן מרי היתה אשתו השנייה של דייב. מאשתו הראשונה, שהיתה
ישראלית לשעבר כמוהו, נולדו לו שתי בנותיו הגדולות. בחוג
החברים של דייב ואן מרי היו רוב הזוגות מעורבים (כלומר, הבעל
היה יהודי...). כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו נשואים בשנית
ובשלישית, ונשותיהם צעירות מהן בשנים רבות.
המפגשים החברתיים המעטים, בהם השתתפנו, אודי ואני, הספיקו על
מנת לעורר את היצר הרע שלי מתרדמה ארוכה של חורף צפוני. הוא
תסס בתוכי, אבל לא היה לי עם מי לדבר, ודאי שלא עם אודי,
שהעדיף מעשים על פני דיבורים. אודי נשם את החיים במוסך, היה
חוזר מן המוסך בעיניים בורקות. במילים המועטות, שחצו את סגור
פיו, לא נשזרה מעולם נימה דקיקה ועדינה של רכילות פשוטה וגסה.
לכן אפשר לומר שקצת שמחתי, כשרפי הגיע.

                               

פרק ב'

"את מתארת לעצמך שחוץ מאשר באמריקה היה אדם כמו דייב מתחתן עם
בחורה כמו אן מרי סיקל-גרוב?"
רפי הגיע. מזוודותיו טרם נפרקו, ואצבעותיו העצבניות תופפו על
ברכו. עיניו, שהתרוצצו לכמה כיוונים בו זמנית, בחפשן מחסה
ממבטי, ראו הכל.
"בחורה אוסטרית עם קורטוב של דם פולני ואוקראיני, זה ממש כל
האלה שמתים עלינו, לא?"
"דייב ואן מרי זה סיפור אהבה, ואני בכלל לא חושבת על אן מרי
במונחים אתניים. בשבילי היא פשוט אן מרי והיא אמריקאית כמו פאי
תפוחים. אבא של סבא שלה הגיע לאמריקה מאוסטריה עוד במאה התשע
עשרה!"

האמת היא שקלישאת פאי התפוחים לא היתה במקומה. במשפחתה של אן
מרי עבר מדור לדור דווקא מתכון מצוין של "לינצר טורט", אבל למה
לי להבקיע גול עצמי?
"פאי תפוחים!?" רפי גיחך. "שימי לב, חווה, אמריקה היא, בעצם,
מכבסה ענקית להלבנת עבר אפל. ככל שדמו של המהגר נשטף דורות
רבים יותר בכור המצרף האמריקאי, כך הולכים ומלבינים השלדים
הטמונים בארונו. את מסוגלת לראות רק את אן מרי ולא את תהלוכת
בני המשפחה המשרכת את דרכה מאחוריה, את רואה רק את הפרח ללא
השורשים, המפלסים את דרכם בבוץ."
"שום בוץ, רפי, אתה מתלהב מעצמך."

תומאס, סבא רבא של אן מרי, עזב את "המולדת הישנה" והגיע
לאמריקה מיד לכשנסתיימה בה מלחמת האזרחים. טרם מלאו לו אז חמש
עשרה שנים.
תומאס היה ממזר, בן בלתי חוקי של משרתת ענייה, שנשא כאות קין
את שם נעוריה של אמו גם לאחר שנישאה זו לאיש. רק באמריקה יכול
היה נער כמוהו לברוא לעצמו עתיד.
היה לו אח, תאום זהה, שלאחר מות אמם נטל לעצמו את שם משפחתו של
אביהם החורג, עזב את כפר הולדתם, ליד לינץ, וחיפש את מזלו
בווינה. תומאס היה קשור מאוד לאחיו התאום, אבל שנא את אביו
החורג ותיעב את וינה. ממזרים אמיתיים העדיפו את אמריקה.

לאורך שנים שמרו התאומים על קשר מכתבים, כך סיפרה לי אן מרי.
הם חלקו ביניהם אסונות ושמחות וצער גידול בנים.
תומאס האריך ימים יותר מתאומו, אבל הדימיון במסלול חייהם היה
מדהים, ממש כמו סיפורי ה"הופרדו בלידתם" ההוליוודיים.
שניהם היו שוליות סנדלרים שהפכו לפקידי מכס, ועסקו בגידול
דבורים ופרחים כתחביב לאחר פרישתם. שניהם נישאו שלוש פעמים
והתאלמנו פעמיים, לשניהם נולדו בן ובת מנישואיהם האחרונים לאשה
צעירה בשם קלרה. כשנולד ריצ'רד, המכונה "דיק", היה אביו תומאס
בן חמישים. דיק היה סבה של אן מרי.

באחד ממכתביו האחרונים, לפני מותו הפתאומי מדלקת ריאות ב-1903,
כתב התאום ה"אוסטרי" לתומאס על חששו הכבד מכך שבן זקוניו, שהיה
כבר בן ארבע-עשרה, עתיד להיות "בטלן לא יוצלח". הבחור צמחוני,
שטוף בקריאת ספרים ובעיסוק אובססיבי וחסר כל ערך בציור. גם
מכות רצח אינן מועילות.

תומאס נדהם. הוא עצמו היה בעל אופי רתחני, אך מעולם לא העלה
בדעתו לעשות שימוש חינוכי בחגורה. גם דיק, בנו הצעיר, היה בן
ארבע עשרה, צמחוני אדוק וצייר נלהב. דיק הצעיר היה תולעת ספרים
ממש, אך תומאס לא היה מודאג. לבנו נועד עתיד מזהיר.

לבסוף החליף גם תומאס את שם משפחתו. הוא עשה זאת בעיצומה של
מלחמת העולם הראשונה ממניעים שונים לחלוטין מאלה של אחיו. הוא
לא התבייש בממזרותו, אלא בוש בגרמניותו. לשמו היה צליל "שובר
שיניים", שם גרמני מובהק. הוא לא רצה שיזהו את משפחתו עם שום
דבר גרמני. בעיני האמריקאים לא היה, הרי, כל הבדל בין האוסטרים
ובין הגרמנים, בייחוד כשניצבו יחד מעברו הלא נכון של המתרס.

אן מרי סיפרה שלא לחץ חברתי גרם לתומאס לשנות את שמו, אלא
הזעזוע והאימה שחש עם כיבושה האכזרי של בלגיה על ידי הגרמנים.

ב-1916, והוא כבר קרוב לשבעים, החליט תומאס לתת גט כריתות
לעולם הישן ולהפוך לאמריקאי מוחלט. זו היתה השנה בה הפך
ל"סיקל-גרוב".

פרק ג'

"סיקל-גרוב, סיקל-גרוב..." מבטו של רפי היה מזוגג, כמעט
חולמני. "...לא היה לי מושג שזה שם אחד. חשבתי שלאן מרי יש שני
שמות משפחה."
"זהו שם אחד. אן מרי היא 'סיקל-גרוב' משני הצדדים. הוריה היו
דודנים מדרגה שנייה."
"ומה היה שמו המקורי של תומאס סיקל-גרוב?"
לא זכרתי.
"הוא היה טיפוס די אימפולסיבי, ככה אן מרי אומרת, הוא פשוט
השליך את השם הישן מאחוריו כמו איזה גרב מסריח וישן, שלא כדאי
לכבס. הוא רצה שם חדש בעל משמעות. נדמה לי ש'סיקל-גרוב' הוא
סוג של כלי עבודה חקלאי.
במולדת הישנה היו אבותיה של אמו אריסים באחוזה. בעולם החדש
היתה שאיפתו של תומאס ממוקדת מאוד. הוא רצה לעסוק בחקלאות,
שתהיה לו 'חתיכת אדמה'. הוא עצמו היה פקיד, ובגידול פרחים
ודבורים עסק כתחביב. החלום ה'חקלאי' שלו התגשם במלואו רק אצל
בנו, דיק, סבה של אן מרי.
למשפחתה של אן מרי יש רשת מצליחה מאוד של משתלות פרחים, וסבא
שלה,דיק סיקל-גרוב, מייסד הרשת, היה למין גורו של מגדלי פרחים.
הוא השביח פרחי בר בדרך של דילול וברירה והעביר אותם לגינה
התרבותית. על שושן 'סיקל-גרוב' ודאי שמעת!"
לא, רפי לא שמע.
הורדתי מכוננית הזכוכית את האגרטל הכחול של אן מרי ובו הפרח
כפול הראשים.  
"ריח טוב, נכון? זה, בעצם, שושן צחור, אבל הוא יותר גדול ויותר
ריחני מבני מינו ויש לו שני פרחים על גבעול אחד."
רפי רחרח את הפרח, הסב את פניו והשתתק.

   
                             
לאן מרי ולי יש קשר לא רע בכלל. היא אומרת שהיא אוהבת אותי כי
שמי כשמה של סבתה האהובה, אווה. את סבא דיק היא העריצה.
"הוא התחיל בחנות קטנטנה," סיפרה לי. "ותוך שנים מועטות הפך את
'סיקל-גרוב' לרשת. הוא היה איש מוכשר, שהתברך גם בכישרון
מסחרי, סלף-מייד-מן אמריקאי אמיתי. אפשר להגיד שלכולנו, לכל
ה'סיקל-גרובס', יש מין ערמומיות כזו, כישרון מסחרי, ולמרות
המוצא שלנו, אנחנו בכלל לא 'יקה פוץ'."
כשאמרה "יקה פוץ", הישירה אלי חיוך ממזרי של שותף לדבר עברה,
כאילו הסלנג הישראלי המיושן שלמדה מדייב מגשר בינינו.
"בסוף שנות העשרים נסעו סבא דיק וסבתא אווה יחד עם אמא שלי
למסע ארוך. הם חיו שנה בספרד ואחר כך באיטליה, ותקופה ארוכה
יותר שהו ביפן. שניהם  למדו שם את אמנות סידור הפרחים היפני -
ה'איקבנה'. אפילו אמא שלי, שהיתה ילדה קטנה, למדה לשזור את
סידור הפרחים של 'חג הבנות'.
את הספר 'Zen And The Art Of Ikebana'  כתב סבא דיק כבר אחרי
שחזרו לארצות הברית. היום זהו ספר מאוד ניו אייג'י פופולארי,
אבל, למעשה, הוא התפרסם כבר ב- 1933!''

                         

"קשה לי להאמין." אמר רפי. "לא נראה לי שמהגר זקן כמו תומאס
טרח וחיפש ומצא שם שיש לו משמעות בשפה האנגלית. נדמה לי שאן
מרי מייחסת לו משמעות שבדיעבד. לי הוא נשמע מסוג השמות השומרים
על קשר צלילי עם השם הישן. הוא יכול היה הרי לקרוא לעצמו
'סמית' או 'ג'ונס' או 'סקוט', אבל הניתוק מן השורשים כואב,
כנראה, יותר מכפי שאת ואני יכולים להעלות בדעתנו. ליהודים זה
קל כמו להחליף גרביים. זה עניין של מנטליות. קחי לדוגמא את אבא
של אודי ואת דייב - שני אחים שעלו למטוס לאמריקה. אבא של אודי
נסע לשליחות לארצות הברית, ולכן עברת את שמו מרוזנשטיין לאבן
שושן כדי להתהדר בפני הגויים בשם עברי מקורי, ואילו הדiד
רוזנשטיין, שנסע על מנת להשתקע, הפך לרוזנסטון."

הנימה ה"אנתרופולוגית" הנפוחה של רפי, עצבנה אותי. הייתי זקוקה
למישהו לדבר עמו, זה נכון, אבל הפטפטת הטרחנית והמתנשאת
והגלישה לפרטי פרטים כל כך הרגיזו אותי עד שכמעט הצלחתי להתאפק
ולא לגלות לו.
"טוב, תשפכי כבר," אמר רפי. "בלי חידות. אז מה זה
'סיקל-גרוב'?"
אמרתי לו.
הוא פער את פיו.

פרק ד'

אן מרי היתה באמת חמודה.  
"אני יותר יידישע מאמע מיידישע מאמע." היא היתה מתבדחת, ולא
ידעה עד כמה היא טועה.
בביתה של אן מרי היתה האח מבוערת (בחיי!), היו חלב ועוגיות,
ריבות מעשה בית ולינצר טורט, אלא שלא היה באווירה הביתית שום
דבר יהודי.
בחמימות המשפחתית היהודית יש משהו לחוץ ועצבני ועומד על
בלי-מה. תמיד יש מישהו שנעלב, או שחוששים שייעלב, והכל נעשה
בחיפזון - צריך להספיק ולאכול מהר, לדבר מהר, לכעוס ולאהוב
ולסלוח ולשנוא מהר מהר, כי הפורעים כבר ממתינים בחוסר סבלנות
מעבר לדלת.

לא כך היה אצל אן מרי. מעולם לא ראיתי כינוס משפחתי שלו ורגוע
כמו אותם מפגשים שלה עם אמה, דודניותיה ואחיותיה. הן הכינו יחד
שמיכת טלאים.
"זהו כישרון משפחתי אצלנו." אמרה אן מרי, כשהבחינה במבטי
המשתומם, ואחר כך צחקה. "את בקושי מבדילה בין כל הדודניות שלי,
נכון?"
כמובן שבמרוצת הזמן יצא לי להכיר את כולן, אבל היא צדקה. לפחות
בהתחלה התקשיתי להבחין ביניהן. דודותיה, דודניותיה ואחיותיה
היו דומות זו לזו באופן כמעט מבדח. לכולן היה שער שחור, חלק,
מבהיק ומסודר להפליא, שקווצה אחת ממנו שמוטה במרדנות מתריסה על
המצח. לכולן עיניים שצבען נע בין תכול שמיים לאפור ענן. אן מרי
היתה הכי יפה, שלגיה צחורה ושחורת שער. רק השפתיים המשפחתיות
הדקיקות מדי העיבו על יופייה.
"לכולן יש פה כזה, בלי שפתיים." שרבבה אן מרי את שפתיה. "כל כך
לא נשי. אצל הגברים זה פחות מפריע. דרך אגב, זה הפירוש של
סיקל-גרוב. Sickle Groove הוא החריץ שעושה הלהב של המגל. זה
היה הכינוי של תומאס. בחור קשוח היה הסבא רבא שלי. לא דיבר
הרבה, כי לא היו לו שפתיים, אבל בשמחה אימץ את הכינוי כשם
משפחה, הוא היה הרי צאצאם של מניפי המגל והחרמש - אבותיו היו
אריסים באחוזה חקלאית. יחד עם השם הוריש לנו את השפתיים הדקות.
כולנו כאלה, וכולנו, כל נשות המשפחה, גם תופרות, רוקמות
וסורגות כמו נשים של פעם, כמו הסבתא ה'גדולה' מאוסטריה." אן
מרי הצביעה על התצלום מעל האח, תצלום ישן שעבר רסטורציה.
"כאן, ליד אמם, עומדים התאומים - כאן עומד סבא רבא שלי, תומאס,
וזהו אחיו. אמם היתה תופרת במקצועה."

הבנים היו תאומים זהים, גם ממרחק השנים והמקום ניתן היה להבחין
בדמיון שבין שני הילדים הזוויתיים ושחורי הבלורית. דמותה הרחבה
של האם הבהירה והחייכנית, מילאה כמעט את כל התמונה.
"לא מדויק לומר שהיה לה מקצוע," התערבה קלייר, אמה של אן מרי,
שהקשיבה לנו בחיוך. "אם כי היא כבר לא היתה אריסה, אלא משרתת
בשכר. בימים ההם כולן תפרו, בישלו, גידלו חזירים והיניקו ילדים
בו זמנית. זה משהו שזורם בדם של כולם. היא היתה תופרת ממש כפי
שהיתה טבחית ורועת חזירים. אם יש כישרון שעובר אצלנו בירושה,
זהו דווקא כישרון הציור. אבא שלי, דיק, היה אדם מחונן וצייר
מוכשר. אמנם את הקריירה שלו עשה בהשבחת פרחים, אבל מעולם לא
הפסיק לצייר. בעצמו אייר את הספר שכתב."

קלייר נגשה אל הספריה הענקית והושיטה לי בחרדת קודש את הספר.
זה היה עותק ישן ומהוה של Zen And The Art Of Ikebana. על
הכריכה השנהבית צויר ענף  ורוד ופורח של שזיף.

"פעם שמעתי," הוסיפה אחת הדודניות. "שגם במשפחה שנותרה
באוסטריה היה צייר נודע או אולי ארכיטקט, אבל אתם נותק הקשר.
גם אן מרי והתאומים מציירים. מסתבר שיש גם יתרונות בנישואים
בתוך המשפחה. אם יש כישרונות, הם משתבחים במהלך הדורות."

                           

 

פרק ה'

פעם סיפרה לי אן מרי לפי תומה איך בזמן הריונה זקפה "המנטליות
השמית" של דייב את ראשה לראשונה.
כשסיפרה זאת, חייכה בסלחנות מבודחת כאילו תפסה ילד קטן המלקק
את הקרם מהעוגה המיועדת לאורחים. הייתי בטוחה שאני מחמיצה משהו
בגלל האנגלית הלא מקומית שלי. אבל ככה בדיוק היא אמרה,
"מנטליות שמית". דייב שלנו רצה רק בנים.

"הוא כנראה חשב על בן חייל גיבור ישראלי בסגנון וודי שלך."
צחקה אן מרי ועיקמה את חוטמה המזדקר בהעוויה בלתי מורגשת כמעט.
באפה, שהיה מורגל בניחוח הפרחים העדין של סיקל-גרוב, עלו ריחות
אקזוטיים חריפים ושתלטניים.
האיש שלה, הגבר האהוב שלה, אמר לה מפורשות שהוא רוצה רק בנים.
בנות כבר יש לו, וגבר צריך בנים. מישהו צריך לשאת את שם
המשפחה, להעביר את הלפיד לדור הבא.
אן מרי דיברה ואני בעבעתי מכעס. כעסתי על האמריקאית היפה
והזרה,  המביטה עלי, כמו על דייב, באותה חיבה סלחנית. כעסתי
בעיקר על טיפשותו השוביניסטית המביכה והבלתי נסבלת של דייב.

"אתה יודע, רפי, ששמתי לב למשהו?" אמרתי עכשיו מהורהרת. "הרבה
מהמכרים היהודים של דייב נשואים לנשים לא יהודיות, אבל  אצל
כולם אלו הם נישואים שניים. כולם היו נשואים פעם לאשה
יהודיה."
"זה כי הגויות הן סוסות מרוץ, שנועדו להנאה בלבד," רפי לא
המתין יותר מרגע לפני שענה. "ואילו היהודיות הן סוסות ההרבעה,
הנושאות עמן את המטען הגנטי היהודי המשובח. הן מעבירות את
הלפיד לדורות הבאים." כשאמר "סוסות הרבעה", נעץ בי מבט ישיר,
מתגרה. הוא חשב וודאי שאני נורא נעלבת.
"לא נראה לי שלאדם כמו דייב זה משנה." אמרתי.

דייב היה ישראלי יותר מישראלי, ישראלי שנותק משורשיה הקצרים של
ישראליותו אי שם בשנות השישים המוקדמות והגדיר אותה מחדש ללא
הרף, בתנועה מתמדת. מההיבט הדתי היה מתון מאוד, למעשה לא היה
שום היבט דתי בחייו. הביקורים בבית הכנסת היו חובה חברתית
גרידא. אפשר לומר שזו היתה ה"כנסיה" שלו, ה"מיליה" שלו.
"ככה לך נדמה," אמר רפי. "לאנשים האלה חשוב לשמור על השושלת,
על הגחלת. את יכולה להיות בטוחה שדייב מאושר מזה שמגרושתו
היהודייה יש לו בנות ואילו מאשתו השיקסע יש לו רק בנים. שום
דבר ואף אחד לא ימנע מבניו להתחתן בבוא הזמן עם נשים יהודיות
כשרות. אם ירצו לרעות בשדות זרים, יעשו זאת בפרק ב' של חיי
הנישואין, ומוטב שבפרק זה יביאו לעולם רק בנים. זו משוואה
מסובכת ומרובת סוגריים, ובזוג הסוגריים הפנימי ביותר נחבאת
הגחלת הלוחשת הנסתרת מעין בשר, תמצית נשמתו של היהודי הנודד."

רפי הביט בי בחיוך, שריכך במעט את המתח שבתווי פניו. להפתעתי
היה חיוכו אמיתי, נטול הפרכוס התמידי, המרחף מעל שפתו העליונה
והופך אותו לגיחוך גרוטסקי.

כשהלכו אן מרי ודייב לבדיקת האולטרה סאונד, לפתה זרועו המנומשת
של דייב את ידה של אן מרי במתח, שחלחל אליה והקפיץ רגליים
זעירות בתוך בטנה.
"שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו." פיזם פרופסור
ברונסטיין, המומחה מספר אחד בסקירת איברים. לסתה של אן מרי
נשמטה. דייב התקשה להבין.
"יש לכם שני בנים," פירש ברונסטיין למתקשים. "תאומים עם שלייה
אחת."
אן מרי הופתעה. לתומאס, אבי סבה, היה, אומנם, תאום זהה, אך היא
היתה בטוחה שתופעת התאומים הזהים איננה תורשתית. דייב היה
חייב, כמובן, לשאול אם הוא בטוח ומשוכנע מעל לכל ספק ששניהם
בנים.
"ראית אחד..." אמר ברונסטיין ושחרר לחופשי חיוך דק מן הדק
"...ראית את כולם."
"באמת?" אמר דייב במבטא הישראלי שלו, וצליל קולו היה ממש כזה
שהיה מצליף בו בפועלים שהכעיסו אותו. "ומה עם השני?"
אן מרי, שבטנה הענקית ובה שני התאומים, היתה חשופה ועירומה
לחלוטין, לא ידעה היכן תסתתר מבושה.
"דייב," סיננה בחריפות. "תאומים מאותה שלייה הם תאומים זהים.
שניהם בני מין אחד. אותו דבר. ילד אחד כפול שניים."
"אני לא צריך לדעת הכל." הסערה כבר שככה. קולו הרועם של דייב
היה רגוע ומחויך. מה אכפת לו מה תחשוב השיקסע'לה החמודה שלו,
מה יחשוב הרופא היהודי המתנשא.
יש לו רק בנים!

פרק ו'
                           
"זו קומדיה של טעויות," אמר רפי. "השיקסע'לה החמודה שלו חיה
בטעות. הלפיד עבר לדור הבא מאחורי גבה. זהו זן מיוחד של
'מנטליות שמית', כיוון שבנותיה של האשה הדחויה דווקא עולות
בחשיבותן על בניה של אן מרי האהובה."
חשבתי על הילדים, אית'ן ומייקל רוזנסטון, יהודים אמריקנים על
פי שמם וגויים גמורים ללא שום הנחות גם על פי ההלכה וגם על פי
העור השקוף, האף הנשי כמעט, המתרחק מן הפה בעיקול סולד, ובעיקר
העיניים התכולות-צלולות כמו בקבוק מים מינראליים.

"לא אכפת לדייב אם חלק מהמרק שלו יהיה מהול במים," אמר רפי.
"כל עוד נשמרת בצד קערית קטנה ובה ציר קרוש של מרק עוף יהודי
אמיתי וריחני מבית אמא."
"כמה נורא היה לו נולדו לו בנות מאן מרי, כמה נורא היה לולא
אהב את בנותיו רק בגלל היותן בנות."
"אבל זה לא ככה, חווה, אנחנו לא גזענים, נכון?"
רפי הביט בי בעין טובה והוסיף לחייך אלי את חיוכו החדש והרך.
הוא היה כל כך נמוך, זה מצחיק. כשעמד ליד אודי. הגיע לו עד
החזה, וכשעמד לידי, הגיע גם לי עד החזה. דיברנו בגובה העיניים
- מבטו החדש החייכני והרך טבע בתוכי.
"זהו רק משהו שטבוע בנו עמוק. דייב שבע רצון מכך שיש מי שימשיך
את השושלת היהודית שלו, ואין כאן רגש חזק יותר משביעות רצון
עמומה. שום דבר נורא לא היה קורה לו היו נולדות לו בנות מאן
מרי."
"ובכל זאת?" הקשיתי.
"זו שאלה של זהות," אמר רפי. "של המשכיות, שלשלת הדורות, הלפיד
המועבר מדור לדור, כל אלה הם שלוחות, שורשים הנשלחים מתחת
למעטה האטום של האדמה. איזה נבט שלך אתה מבקש לראות בוקע את
האדמה, איזה נצר משורשיך? האם את עלעליו השמוטים של דוביד
רוזנשטיין, היהודי הנודד עגום העיניים, או את הנערים מברזיל,
צמד גבעוליו הזקורים של סיקל-גרוב, השושן הצחור, פרח המדונה
הקדושה הלבן והצנוע גם בזקפתו הריחנית? מי אתה?"
"מכיר את הפסוק הזה, רפי? 'יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם'
(1)..." היססתי לפני ציטוט, התלבטתי אם לעלות על גב הסוס,
שאת אוכפו התקין רפי בעבורי, כי ציטוטים, מובאות ושברי פסוקים
היו בבעלותו הבלעדית של רפי. כל פליטת פה שגויה, או ציטוט בלתי
מדויק ושוב ישוסה בי החיוך המצמית, ההופך הכל לאין ולאפס. אבל
חיוכו היה רך, ואני החרשתי נשימה עמוקה של רווחה.
הציטוט עבר בשלום. הצלחתי לקשור את קצות החבל הפרומים בעודי
הולכת עליו עקב בצד אגודל, נזהרת שלא להתרסק ארצה.
בכל כוחי ניסיתי שלא להבחין בסומק שהלך וכבש את לחייו של רפי.

"יפת אלוהים ליפת וישכון באוהלי שם..."  נענה רפי להצעתי לצאת
במחול-הפסוקים "...יפת אלוהים לאהוד וישכון באוהליה של
חווה...".
אופס.
פגיעה ישירה. שתקתי וחיכיתי. עיניו היו תוהות ובוהות, תוהו
ובוהו, והחיצים במבטו נעלמו.

"בחצות הלילה בצאת הכוכבים, אודי וחווה מתנשקים..." החל רפי
לפזם במין במבום יהודי כזה, ממש כמו פרופסור ברונסטיין. "...מי
שלא מאמין יבוא בעוד שנים, ויראה אותך יושבת במרפסת מוארת באור
ניאון כחלחל, מוקפת עציצים וקוראת ברומן האחרון שלי. בקצה
המרפסת, מעברה השני של מחיצה מאולתרת ירעיש הדובון אודי. שם
הקצית לו שטח למשחק, שם הוא מנסר, משייף וקודח ומכין לחווה
האהובה שרפרפים ומדפים, ובלילות, בלילות יחבק הדובון את ילדתו,
תחבק הילדה את דובונה ויחד ישקעו בשינה עמוקה, שנת דוב מתוקה
עד אשר תחלופנה מאה שנה. זהו תואם סיקל-גרוב שלך, שושן צחור
יהודי, 'אבן שושן' שהוא 'רוזנשטיין'' בתרגום שגוי, אמנם, אך
ערב לאוזן."
"אני לא ממש עוקבת אחריך." אמרתי, למרות שהבנתי היטב.
השקט, שריכך את תווי פניו המתוחים של רפי והמתיק את חיוכו
העצבני, הלך והתפוגג. אוזניו ולחייו נצבעו בארגמן, ועיניו
שהבריקו חזרו להתרוצץ מצד לצד. הנחתי לו לפרפר כחיפושית עצובה,
עגולת כרס ודקת רגליים שנהפכה על גבה. לא הייתי נוהגת כך
בחיפושית.
"את דווקא מבינה היטב." הוא שב לעצמו ועשן עלה מנחיריו. "את
בדיוק כמו דייב וכל החברים היהודים-אנטישמיים שלו. את זקוקה
למין אודי כזה כמו שדייב זקוק לאן מרי, ליפיפותו של יפת. אבל
מה תעשי בלי שם? אודי הוא ה'גוי' שלך, קליפה יפה עם 'שכל
בידיים'. אבל מה תעשי עם כל הכונניות שהוא יכין לך ועם
המכוניות שהוא יתקן לך, ואחרי שתגמרו לטפס על כל ההרים ולגלוש
על כל הגלים? בסוף תישארי איתו, רק איתו. איתו ועם הילדים
היפים שהוא יוליד לך -  שושנים צחורים וזקורים עם ציונים
גרועים."
"אתה כאילו מנהל איתי שיחה, אבל לא מקשיב לי בכלל. זה מה
שניסית לבנות כל הזמן, מגדל קלפים של טיעונים חצופים, אפילו
גזעניים? כאילו מה? אני צריכה לבחור בין הילדים רפי השכל
שייוולדו לי מאודי לבין הילדים המבריקים שייוולדו לי ממי?
ממך?
אודי הוא לא ה'גוי' שלי והוא לא רק קליפה. בתוך הקליפה היפה
שלו יש נפש טהורה. ואן מרי היא באמת נהדרת. כזו אשה יפה וחמה
וביתית, וכל האחיות והדודניות שלה... הייתי שמחה להשתייך
למשפחה של אן מרי, להיות אחת מצאצאיותיה של מריה אנה."

בום!
בהתפרצות של זעם נפתח הסכר. תמיד הייתי טובה בשמות, אבל היה
חסר לי קצה של חוט. אן מרי אן מרי אן מרי אן מרי אן מרי אן מרי
אן מרי אן מריאן מריאן מריה אנה מריה אנה מריה אנה.

...כן רק אותי את אומרת
אותי את אוהבת כל ימייך
זה נשמע מתוק מדבש
אין לי כמו מריה אנה
אך אין לי אחרת כמו אנה מריה
זה סיפור ישן חדש...

הנה
הנה היא
הנה היא קמה
האם הגדולה קמה ועולה וזוקפת קומתה מתהום הנשייה.
המשרתת.
הטבחית.
התופרת.
רועת החזירים.
בת הכפר האוסטרית, בהירה, עגולת פנים וחייכנית.
מריה אנה שיקלגרובר.

(1) בראשית ט' כ"ז

פרק ז'

"שיקלגרובר," הכרזתי. "רצית לדעת מה היה שמו המקורי של תומאס
סיקל-גרוב? צדקת. באמת יש דמיון בצליל."
"לא פלא שרצה להחליף אותו." אמר רפי בשקט. העיניים שלו הבריקו
מאוד. "לזה את קוראת שם 'שובר שיניים'? זהו שם שעוקר סתימות
זהב. זה שם שמפריח נשמות בבועות סבון העשוי משומן אדם!"
הוא דיבר לאט לאט בכוונה להרגיז אותי, כאילו שהוא מדבר עם
מפגרת. לא היה לי שום סיכוי להרגיע את הסערה, שענניה כבר כיסו
את השמיים.
האיטיות הארסית נעלמה מקולו ומתנועותיו, כשהניף את ידו.    
"הייל שיקלגרובר!" צווח פתאום וניפץ את האגרטל של אן מרי על
הרצפה. אחר כך הרים את גבעול השושן מהרצפה, תלש את תאומי פרחיו
ורחרח אותם, כשהוא מעווה את פניו בגועל.

ירד מהפסים לגמרי הרפי הזה. לפעמים יש לו קטעים כאלה. הוא נטען
ואז מתפרק בהתקפי זעם תיאטרליים. אפילו אודי, שלא היה פוגע
בזבוב, והיה נאמן לרפי במין אחוות גברים בלתי חדירה למים, היה
תמיד חצי צוחק חצי מרחם עליו.
מרגע זה אי אפשר היה לדבר אתו. הוא, הרי, מבין תמיד דבר מתוך
דבר, מין נבון כזה.
רפי התחפר בתוך הארשת הזועמת והמבוהלת כמו איזה נביא אמת,
כאילו הוא היחיד בעולם המבחין באמת השרועה לפניו ברגליים
פשוקות. רציתי לספר לו עוד משהו, אבל לא היה בכך שום טעם. כבר
לא היה עם מי לדבר.

כשהחליטה אן מרי סיקל-גרוב להינשא לדייב רוזנסטון, חששה מעט
מתגובת המשפחה לנישואיה.
קלייר הרגיעה את חששותיה.
"נכון, זה קצת מפריע לנו שהוא גרוש ומבוגר ממך," אמרה קלייר.
"אבל סבתא שלי, קלרה, היתה צעירה מסבא תומאס בעשרים ושתיים
שנה, ולפניה הוא קבר שתי נשים, ביניהן את סבתא רבא של אבא שלך,
שהיתה אשתו השנייה. דווקא הנישואים של תומאס לקלרה החזיקו מעמד
שנים רבות."
"והמוצא שלו?" שאלה אן מרי בעדינות. זה מעולם לא היה עניין
בבית סיקל-גרוב, ובכל זאת...
"גזענים אנחנו לא." אמרה אמה. "את יודעת, בגלל קרבת המשפחה
בינינו נזקקנו, אבא ואני, לאישור הכנסייה על מנת להינשא. גם
קלרה ותומאס היו קרובי משפחה רחוקים. הגיע הזמן להכניס קצת דם
זר למשפחה. זה בריא יותר...כמו...כמו הסבא הגדול תומאס, כבר
מזמן רציתי להגיד לך. הרי מריה אנה שירתה בביתו של אדון יהודי,
וממזריה היו יהודים למחצה."

בעיניה של אן מרי הבליח הספק.
"הרי לא פעם ראית את תמונתה של מריה אנה" אמרה אמה, וקולה
שהתלהט הפך דק וצורמני. "בלונדית עגלגלה, שעיניה רגועות כעיניה
של כל בת כפר אוסטרית. מנין, אם כך, ירשו תומאס ותאומו את שחור
שערם, את מזגם הקודח והנמהר ואת עיניהם היוקדות?
האם תצלום דגרוטייפ משנות הארבעים של המאה התשע עשרה של משרתת
פשוטה עם בניה הממזרים הוא דבר של מה בכך בעינייך?
יצחק, האדון הזקן, לא התכחש לבניו. הוא לקח את הבנים ואמם מן
הכפר עד לינץ כדי להצטלם בבגדיהם הטובים, והמשיך ומירק במסתרים
את מצפונו בכסף עוד שנים לאחר מכן, גם לאחר שנישאה מריה אנה
לאיש.
לבסוף קנה לשני הנערים, שבגרו והתייתמו מאמם, כרטיסים לאנייה
בכיוון אחד. זאת עשה כבר בגלוי, לא בדרך של מתן בסתר."

"מתן בסתר?"
ניצוץ הספק בעיניה של אן מרי הפך לתדהמה, כששמעה את צמד המילים
העבריות מפי אמה. אן מרי הכירה את הביטוי. דייב היה תורם "מתן
בסתר" לנזקקים בישראל.

"אלויז, תאומו של תומאס, סירב לנסוע אל מעבר לים, וינה היתה
מחוז חפצו. אבל תומאס היה נער חכם ומרחיק ראות ממש כמו האדון
הזקן. הוא לא בוש בממזרותו, לא נטל לעצמו שם לא לו ולא הלך
בעקבות אלויז לוינה. תומאס תיעב את הברק המעופש של וינה ממש
כפי שתיעב אלויז את הדם היהודי הזורם בעורקי שניהם, כן, דווקא
אלויז, שהיה הבן החביב יותר על אביו.

'שערי העולם החדש פתוחים עתה לרווחה...' אמר האדון הזקן,
כשליווה את תומאס לנמל. זו היתה השנה שבה נסתיימה מלחמת
האזרחים בארצות הברית.
'...החרות ניצחה את העבדות. זו שעה של חסד ויש לנצלה, כי
לכשיתקדרו שמיו של העולם הישן, ייסגרו שערי החסד של העולם החדש
בפני ממזרי יהודים שחורי שער.'"


ת.מ.ז.ה