"רוני, קומי! ארוחת הבוקר כבר מתקררת! כבר עשר וחצי, למען
השם!" צעקה לי אמא מלמטה. "טוב, רגע... קרצייה" עניתי בפיהוק.
"מה אמרת?" שאלה אותי בכעס. "אה, כלום!" ירדתי למטה ואכלתי את
ארוחת הבוקר, שהייתה כבר קרה. הסלט היה נורא מוזר, אבל עם הרבה
וויטמינים. יש! ביקשתי מאמא יפה יפה (אחרי שסיימתי את ארוחת
הבוקר עד הסוף) לא ללכת מחר לבית הספר, כי יש לי מבחן
בגיאוגרפיה, ולא הספקתי להתכונן, ואם היא תכריח אותי לבוא מחר
אני אכשל. היא לא הסכימה משום מה. "על מצפונך!" צעקתי עליה.
"את לא מתייחסת אלי בכלל! בשבילך אני עז! בהההה..." המשכתי.
"עז לא עושה מהההה?" היא שאלה בלגלוג. "אז זאת עז מצוננת,
בסדר?" השבתי לה, ואז גלגלתי עיניים. הייתי צריכה להוציא את
הכעס שלי על מישהו (ואז אחותי הקטנה, עומר, נכנסת לתמונה). היא
ראתה טלאטאביז בסלון. "מתי תביני? את גדולה מדי בשביל לראות את
הזבל הזה, את כבר בת שש!" צעקתי עליה. ואני צודקת! "אני לא בת
שש! אני בת חמש וחצי, אז אני אפסיק לראות את זה כשאני אהיה בת
עוד חצי, בסדר לך?" היא די צעקנית בתור ילדה בת שש (סליחה, חמש
וחצי), כמו אמא שלה. הטלפון צלצל, ועומר, לצערה הרב, התנתקה
מהאינפוזיה שלה (הטלוויזיה, כמובן), וניגשה לענות. "רוני! יש
לך טלפון!" היא צעקה כאילו היא ממהרת לאנשהו. "אני בדרך
לשרותים, תגידי שאני אתקשר עוד חמש דקות", אמרתי לה. "היא
בשרו...", התחילה עומר להלשין בטלפון. "אל תגידי שאני הולכת
לשרותים! איזה פדחנית!" באמת לא בסדר מצידה. "היא תתקשר עוד
חמש דקות" המשיכה עומר. "היא... עסוקה. לא, אני לא יודעת איפה
היא, אבל היא לא בשרותים". אני לא מאמינה שהיא אמרה את זה,
הבוגדת הקטנה, שאני אחותה, כביכול. אני בטוח מאומצת! זאת הייתה
שירי בטלפון. לא, לא בא לי להחזיר צלצול. שתלמד לא להפריע לי
בזמן שאני גם ככה מעוצבנת. היא התקשרה עוד הפעם. "למה לא החזרת
לי צלצול?" היא שאלה, כאילו אני דרסתי לה בכוונה את החתול. "כי
אני מגעילה!" הכרזתי. "נו, אבל למה?" המשיכה שירי. "כי ככה
נולדתי", צחקתי. "זה בגנים. זה לא אני, זה הגן הרע שבתוכי".
אמרנו יפה שלום. אני לפחות.