הוא היה לחבר בשעת צרה
היא הייתה למחוות עיניים.
גילאים שונים הפרידו בין השניים
והמרחק היווה יותר את הפתרון.
והשניים לא ראו אחד את השני
ודמעתו של האחד זלגה על לחיו של השני.
ליבה נסדק כאבן מתפוררת
נשמתו ונשמתה התאחדו כשהיה רע,
והיא זכרה אותו בשם מאהבה
והוא זכר אותה כרקדנית
וכשהוא חשב עליה, היא ידעה
וכשהיא בכתה עליו, הוא הרגיש.
אך לא היה מה לעשות.
לא היה ניתן לאחד את שני הלבבות.
והיו זמנים, שבהם הוא כמעט וצחק.
והיו זמנים שהיא חייכה.
ורק חרוט בזכרונה, מבטו האחרון.
ולו נשארה מזכרת קטנה,
לשניהם נשארה האהבה.
והוא ניסה לשכוח אותה
והיא ניסתה למצוא אחר.
אך ליבו רצה אליה ושלה אליו.
וכמו בחורף, וכמו בסתיו, שניהם בוכים
כמו הגשם הקר,
ושניהם תוהים מבעד לחלון, מחכים אל המחר,
מצפים שאולי איזה נס יקרה
ושהוא והיא יפגשו במקרה.
ניצוץ לוחש בער של להבה כבה
זיקוק מחדש אהבתם
שהוא והיא ישחררו את נשמתם.