מוקדש באהבה לכל מי שטעה כמוני והחליט ללמוד 5 יח"ל
מתמטיקה.
אמנם היא הייתה קטנה פיזית, נדחסה כולה לתוך מטר וחצי בקושי,
אבל היה קשה לפספס אותה בבית ספרנו. לעיתים אפילו היה נדמה לך
שלאן שלא תלך תיתקל בה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: בראש
ובראשונה אחראית לכך הרעמה האדמונית שהיא התהדרה בה, ואחריה
בתור מופיעות כמויות תשומת הלב שהיא דרשה מן הסובבים אותה.
היא אהבה שכולם כרכרו סביבה ולכן עשתה המון רעש ובלגן. יום
אחד, אני זוכר, היא באה לביה"ס בכובע כתום. "הרגשתי שאני
מאבדת את תשומת הלב" היא תירצה וחייכה לעצמה.
את הפעם היחידה בה ראיתי אותה ללא חיוך על פניה וללא שמחת
החיים הכל-כך אופיינית לה, אני זוכר היטב. זה היה יום ראשון
בבוקר, באמצע השיעור הראשון. הברזתי מהשיעור והסתובבתי בין
המפלסים של ביה"ס. הבחנתי בה מרחוק - ילדה קטנה ואדמונית
יושבת בפינת המפלס, נדחקת אל הקיר כמנסה להיעלם. לא הכרתי
אותה אז וגם היו אינני מכיר אותה, אבל החלטתי לגשת אליה ולנסות
לעזור.
כשהתקרבתי, שמעתי יבבות חלושות ושמתי לב להבעת פנייה המיוסרת
שהביעה המון כאב וייאוש. למרות זאת, המשכתי להתקדם לעברה.
כשכבר הייתי קרוב מספר צעדים ממנה, הסתערו עליה מורה ותלמיד.
לפתע, היבבות החלושות הפכו לבכי היסטרי. עמדתי משתהה אל מול
המחזה הנדיר שנגלה לעיני ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף, החלטתי
להתיישב באחת הפינות האחרות של המפלס ולחכות שתישאר שוב לבדה.
כשסוף סוף קרה הדבר, אחרי ערמות של ניירות טואלט שהפכו
למשומשים ואלפי דמעות שנשפכו, ניגשתי והתיישבתי לידה. זו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. היא לא הייתה יפה
במיוחד, אבל היה בה משהו מיוחד שלא יכולתי להגדירו. היא הרימה
את ראשה שהיה שעון על ברכיה ונשאר אלי את עיניה בשאלה. חייכתי
אליה, בעיקר כי לא היה לי מה לומר. היא ניסתה לחייך בחזרה,
אבל הפה שלה התעוות לכדי הבעה מוזרה. "לעולם אל תעשה חמש
יחידות מתמטיקה!" היא אמרה לי ופרצה שנית בבכי היסטרי. חיבקתי
אותה והיא הניחה את ראשה על כתפי ובכתה לתוכה.
כשנרגעה, היא ביקשה יפה סליחה וקמה. "יש לי שיעור מתמטיקה"
היא הוסיפה וחייכה.
לא דיברנו מאז, אבל כל פעם שאני מביט בה מרחוק אני נזכר מדוע
אני לומד רק שלוש יחידות מתמטיקה. ואז, היא מחזירה לי קריצה. |
