"אני אתלה את עצמי על העץ הכי גבוה בארץ ..."
היא סיננה בעוקצנות דרך שפתיה הדקות. חיוור היה הליל, והיא,
מתוך נטייה טבעית חולנית, תמיד הקפידה להתאים בין חיבור
הגוונים - אף היא חיוורת הייתה ומרוקנת מכל חיוניות ונפולת
פנים.
הוא הביט בה, אך עיניו שוטטו אל מעבר למשפטה, למילותיה,
לחיוורונה המתפשט. כל שפיה סח, ידוע לו בעיצבונו, ברצונו
להדביק את הקיים במלנכוליה כרונית, בטון החלש-חזק, המהתל.

כל יומו התהלך בראשו, שואל ובודק, הופך ותמה על מאורעותיו
הקטנים, שהתנפחו כמו תפיחת השמרים, להיות לנופך גדול, ודרשו
מרחב מחיה, כמו כלים שהכינו את עצמם להיות ערוכים על שולחן.
את באה אליי כמו טאבולה ראסה, שמצפה אך ורק לרישום שלך,
כאילו אין די בכל שאני עובר למלא אותה עד אפס מקום.
כמעט ואיני פנוי להובלות מחוץ לעצמי...
כמעט אמר, כמעט וסינן בעוקצנות אף הוא, אך מתוך שפתיים עבות.
חיוור היה הליל. אך דמותו שזופה כתמיד ומקרינה חיוניות שאין לה
אחיזה במציאות בכלל, כי רפיסות האיברים כולם פלשה למפגש הזה,
וגם כי ידע עד כמה היא גורמת לו לתלות את עצמו על העצבות הכי
בלתי מוסברת בארץ.

הספסל היה לח. אבני החצץ, במגען עם רגלה הנעולה בסנדל, צמררו
את כולה. אם הייתה נופלת מהנדנדה הזו ונזרקת על פניה, היה הכאב
מפלח ופוצע אותה ומוחק את שארית חינם המולד, מוחה קסם צנוע
אחרון (מה היא מוצאת שם, במחלקת הצביטות?) .
הוא הבחין בה מחלחלת צמרורים ונתן דעתו על חמלתו:
חומל-חולם-מוחל-לוחם - חלום מחול מלוח - התחיל משחק כמחולל
במחול והופך במילה, כמו הופך בקפה, כמו הופך ביומו, כמו הופך
את הקיים, נכון לעכשיו, לשולי, עד נכון לאחר כך.
יכולת לחבק...
היה אחד שלחש לו, אי שם, בפאתי האוזן.
אך במילא הצער הוא, הוא בן זוגה העוטף. הנה, ראה כיצד הוא חובק
אותה בשלמות שברירית.
"על העץ הכי גבוה, כן..."
היא שבה ואומרת. עד כמה סתמי הוא הרצון לחיבוק, ובקשתי אותו,
גם ככה, כמות שזה, גם זה אפשרי...
ממשיכה ולוחשת אל תוכה:
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום,
הלגלוג המדפדף של היקום,
האסתטיקה המשקרת את הכול,
החוויה המלטשת את האמת המטושטשת ,
הסחרחורת שמנסה להתנסח לכדי משפט נקי.
היא קראה את קונדרה היום.
עד כמה באמת עלוב לי להפר בדידות עם איש מילה זר? כמו איזו
פגישה מקרית שהולידה תבונות לרוב לילדה שאיבדה כיוון.
הנה, השזוף יושב מולי ימים רבים, כך נראה הרגע וזוהי האמת,
המחשבה היחידה שלי כעת היא עד כמה הוגה הדעות הצ'כי הזה קרוב
אליי פי אלף מזה שהתייאש ממני כאן, מונח, עם מבט של: תטחני את
עצמך עד כלות. את כמו תחנת רדיו ברקע של מעשים גדולים, שתוכנה
מושלך לצידי הדרך.
פסטיבל החי על המת.
"בואי נלך מכאן, נילי, נחפש לך את העץ הכי גבוה".
משקיע מאמץ אחרון להראות בנאדם בעיניו, בעיניה.
"טוב, ערן, נלך".
קווים מקבילים.