[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איליה אופטימי
/
הפיגוע שלי

הפיגוע שלי - האינתיפאדה שלי -המלחמה שלי
זה היה ה-29 בספטמבר 2000 היום בו הכל התחיל, או שמא זה היה
בעצם סתם תירוץ לזה שהכל יתחיל.
התחילה "אינתיפאדת אל-אקצא" המלחמה ה"קטנה" שלנו.
בהתחלה זה היה רחוק ואז התחילו אירועי אוקטובר, אני לא זוכר אם
זה היה סוכות או שלא הגעתי לביה"ס כי הייתי חולה אבל אמרו לי
שהיו מהומות בהדר גם בוואדי ניסנאס, זה הרי 2 דקות הליכה
מהבית שלי ואני לא ידעתי כלום רק קראתי על זה ושמעתי בחדשות.
ראיתי שמצנע יוצא ועומד בין הימ"מ לבין הערבים ומפריד וקיוויתי
שכך הכל יגמר. אך לא, פה זה רק התחיל.
אח שלי התגייס בסוף נובמבר 2000. אמא שלי דאגה כי רק התחלנו
להבין את גודל הבעיה, אבל מצד שני הוא היה בסדר יש לו פרופיל
נמוך ובסוף הוא גומר עכשיו בתור מ"מ בתובלה.
היו פיגועים ומוות וכל זה איכשהו היה רחוק ממני.
תפסו פה מישהו, מצאו שם משהו אבל שום דבר בחיפה או למישהו
ממכרי לא קרה.
ואז הגיע היום הנורא ה-1 ביוני 2001, יום שישי אנשים יוצאים
לבלות ובום מתפוצצים, אני לא מבין את זה, איך ? למה? כמה? זה
פשוט נורא. בביה"ס הוחלט שתצא משלחת לביה"ס שבח בת"א יום אחרי
הבגרות בפיסיקה יצאנו 7 חברים, עוד 2 מהכיתה ו-4 מהשכבה
מעלינו, יצא איתנו גם נחלאווי אחד ששירת בביה"ס שלנו. הגענו
לשם והכל התחיל לכאוב, מקום מלא יגון, בית ספר ריק. אחרי זה
נסענו לאיכילוב ביקרנו פצועים. והחלטנו שספגנו מספיק כאב לא
ניסע למקום הפיגוע וחזרנו לחיפה ספוגי חוויות. הפיגוע הראשון
שלי.
13 בדצמבר 2001 יום ראשון טיפוסי אצלנו. אנחנו למדנו יום בשבוע
בטכניון. שיעור שישי, כולם כבר עייפים, המורה מעיפה אותי
מהכיתה כי הפרעתי. הלכתי לחוות המחשבים שלנו ישבתי גלשתי ברשת,
פתאום מישהו נכנס לחווה, חוץ ממני ישבו שם עוד תלמידים בודדים,
אמר שהיה פיגוע בחליסה - מייד נכנסתי לYNET. היה רשום שם פיגוע
בשכונת חליסה בחיפה, שתבינו זה במסלול האוטובוס שלי הבייתה
5/10 דקות מהטכניון, יש נפגעים. מיד עליתי לכיתה, אמרתי "המורה
היה פיגוע בחליסה", דממה בכיתה - אנשים מתחילים לצאת להתקשר
הבייתה להורים הדואגים אבל כלום אין קו - גם במזכירות נפל הקו
, המרכזייה של הטכניון קרסה.  החלטנו לזוז לכיוון הבית, לאחד
מאיתנו היה רדיו שבקושי היה אפשר לשמוע בו משהו אך הצלחנו ואז
התחילו להגיד זה קו 17, הקו שבו אני נוסע הבייתה מהטכניון, ואז
שינו ל16 ושוב 17 ושוב 16, הגענו לזיו ואז שמענו שיש התראה
לפיגוע בזיו, אך נעמדנו ליד קיוסק קטן שיש בו טלוויזיה אך
הגיעה ניידת והכריחה אותנו לעזוב את המקום. בדרך הבייתה חיפה
הייתה ריקה - כמו שמעולם לא ראיתי אותה. באתי לבית ריק ואז התא
הקולי היה מלא מכל מי שרק אפשר ביחוד אנשים שידעו שאני
בטכניון, הפעם עברנו את זה "רק" 16 הרוגים ב"ה אני לא מכיר אף
אחד מהם. הפיגוע השני שלי.
ה-05.03.2003 הוא יום שהתחיל טוב מבחינתי, החלטתי שאני מבריז
מהיום הארוך ביותר בשבוע אצלי. יושב בבית מול המחשב ופתאום אני
רואה הודעה בפורום "פיצוץ בחיפה". מיד אני מדליק רדיו-חיפה,
מדליק את הטלויזיה לא משנה איזה ערוץ, פותח אתרי חדשות ומתחיל
לקרוא, להקשיב ולראות- אם שמעתי משהו חדש כתבתי בפורום לעדכן
אחרים, שלא יכולים. ואז התחיל הבלאגן איזה קו זה? איפה זה קרה?
אז קודם אמרו שזה 129 ואז נרגעתי, "מי כבר נוסע ב129 למרכזית"
אמרתי לעצמי. אז אמרו שזה 37 ופה התחילו הדאגות שלי, הרי זהו
קו שבו כולם נוסעים - אחד הקווים המרכזיים בעיר. לאיזה כיוון
הוא נסע לא היה ברור כל הזמן שינו את זה ברדיו, בטלוייזיה
,ברשת. הייתה לי תחושה רעה באותו היום ואז לקראת הערב הגיעו
מספרים. 16 הרוגים או 14 או 17  או אף אחד לא יודע כמה.
הטלפונים חזרו לעבוד. הסלולרי צילצל, אמא מייד שואלת מה שלומי
שלום חברי לביה"ס, הייתי רגוע כי ידעתי שהכיתה סיימה ללמוד שעה
לפני הפיגוע ומילא אף אחד לא נוסע בכיוון הזה הבייתה. אבא
התקשר מרמב"ם לשאול איך ומה קורה?
כל הערב צילצל הטלפון מארה"ב, רוסיה, אוקראינה, וקנדה כולם
התקשרו לשאול לשלומנו ואז התחלתי לברר מה עם חברים שלי, לאט
לאט התבררה תמונה עגומה אחד מביה"ס של ידידה שלי, אחר מפנימייה
צבאית שבדיוק נפגש עם ידידה אחרת שלי רבע שעה לפני הפיגוע, אחת
משיכבה של ידידה שלי ועוד סיפורים ועוד ועוד. לא הכרתי אף אחד
מהאנשים האלה אישית אך רבים מחברי הכירו אותם וזה כבר היה
עצוב, עצוב עד כדי כאב, עד כדי דמעות. הפיגוע השלישי שלי. על
מה כל ההרוגים האלה, על מה מתים האנשים האלה, הם הרי בדיוק
כמוני, הרי פעם הבאה זה יכול להיות משהו שאני מכיר אישית או
אפילו אני.
למה???
אם הזמן ההרוגים והפיגועים רבים אליי.
זהו מספיק דיי, אני יודע שפה אני אנוכי אך אני לא רוצה להיפגע
ולא רוצה שאף אחד מחבריי יפגעו.
טל קרמן ז"ל- חברה של ידידה שלי בקו 37 חיפה.
ויולטה חיזגייב  ז"ל - ידידה של אח שלי ותלמידה בשכבה שלו
בצומת מגידו.
ועוד רבים אחרים אשר חייהם נקטפו רק בהתחלה, הלוואי וכל זאת לא
יהיה עוד ולא נראה אנשים במסגרות
שחורות/אדומות/כתומות/אפורות.
הלוואי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מילים לא יכולות
לשנות בנאדם.







מילים שמשנות
בנאדם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/03 3:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איליה אופטימי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה