התחילו לפרסם שיש הגרלה מיד אחרי שהחליפו לסבוני "קצף" את
עטיפות הנייר הלבנות והפשוטות בעטיפות מבריקות וצבעוניות עם
שמות של פרחים. לכל צבע היה שם משלו. היה "דפנה", שהיה ירוק
בהיר והיו "סיגל", "איריס" ו"ורד" והיו עוד. מי שהיה לה שם
פרחוני, הייתה צריכה לאסוף עשר עטיפות מהסבון "שלה". הזכייה
הגדולה היתה "הפרס הגדול" האולטימטיבי - טיסה בשמי הארץ.

אצל וקסלר במכולת נערמו קופסאות ה"קצף" זו על גב זו, וליד
המכולת שלו התגודדו גדולות וקטנות. לוקסלר לא היתה סבלנות
לילדים. וקסלר המשוגע. כמעט אף אחד כבר לא קנה אצלו בחנות מאז
שפתחו את הסופרמרקט הגדול, "סופר הגרדום". ממש בפינה  מול כיכר
"עולי הגרדום."
הוא יצא עם המטאטא הענק שלו החוצה, והחל להעלות אבק כועס
בכניסה לחנות. ורד יצחקי ה"גדולה", שלא היתה גדולה ממש, אבל
נועזת ובוגרת לגילה, ובעיקר נושאת שם "נחשב", היתה הדוברת.

"וקסלר, יש'ך סבון 'ורד'?"
וקסלר מלמל מילים לא ברורות.
"זה קללה. הוא מקלל אותנו בנאצית." לחשה לי ורד שמחון
ה"קטנה".
"תשאלי אותו על שמות אחרים גם כן" עלו קולותיהן של הבנות
בלחישה צווחנית "אגואיסטית אחת."
"אנחנו רוצות...." קולה של ורד רעד מעט. כמו מתווך בין מעצמתי
נתונה היתה בלחץ עצום. "....לקנות סבוני קצף עם שמות."
"מה רוצים?" וקסלר לעס את המילים.
"סבונים עם שמות."
"תכנסי אתה" אמר וקסלר. "רק הילדה" נופף באצבע מתרה כלפי
החבורה הקולנית. "אתם נשארים בחוץ ושקט שיהיה פה!"
כמו גנרל מנצח הותיר את שבויותיו המומות ושותקות. ורד נכנסה
בעקבותיו לחנות.
"סוטה מין" לחשה לבנה לאסתי."ראית מה זה? הכניס אותה לבד
לחנות. מפגרת הורד הזותי."
שתיהן עמדו לידי וחיוכן צופן סוד, אבל אני לא שאלתי אותן למה
התכוונו. הבנתי מצוין וגם ידעתי שזה לא נכון, שלבנה ואסתי פשוט
מקנאות בורד כי להן יש שמות דפוקים כאלה, ושלורד המסכנה מצפה
אחר צהריים קשה במיוחד. היא תצטרך להתמודד בגבורה עם עינן הצרה
של שולחותיה.
לאחר דקה אחת או פחות מכך יצאה ורד מן החנות. היא לעסה בזוקה
כפול וחייכה אלינו.
"רואה?" אמרה לבנה לאסתי, הפעם בבהלת אמת לא קנטרנית. "מה
אמרתי לך. הוא נתן לה מסטיק."
"קיבלתי רשימה של כל השמות שמשתתפים בהגרלה." אמרה ורד בפה מלא
עיסה ורודה ודביקה.
"זרקי ת'מסטיק" נבחה ציפי." בכלל לומבינים אותך."
באיטיות הוציאה ורד את המסטיק מפיה, גלגלה אותו לאט לאט לכדור
עגול ומדוייק  והדביקה אותו על גב ידה.
"פרה!" צרחה ציפי "זרקי את זה כבר."
וקסלר שב ויצא עם המטאטא הארוך שלו ואנחנו מיהרנו לעבור את
הכביש למגרש המשחקים. ורד החזירה את המסטיק לקן המבטחים של
פיה.
"זה עוד מתוק," אמרה וניפחה בלון עצום מימדים "חבל לזרוק. הוא
יישאר מתוק עוד מלא זמן. זה בזוקה אמריקאי." היא הביטה בחיוך
לעברה של ציפי. צל של חשד התעורר בקרבי, אבל אסתי ולבנה שתקו.

"אל תדאגי, ציפורה, לך אין מה לשמוע. השם שלך לא ברשימה."

ציפי השתתקה אך האדימה מאוד ונמשיה הזדהרו. כל כך ריחמתי עכשיו
על ורד האמיצה, היא עוד תחטוף. ציפי, המופרעת הזאת, מסוגלת
להרביץ לה מכות רצח.
"היא עוד תחטוף משו משו." סיננה ציפי לשושי, שהיתה נושאת כליה
בערבון מוגבל. לשושי היו שאיפות אימפריאליסטיות משל עצמה,
וכשפרצו מלחמות בינה לבין ציפי, הן היו עקובות מדם. שושי לא
הקשיבה עכשיו לגבירתה הזועמת, אלא לקולה של ורד. ברגע שתכריז
ורד את שמה של שושי, יכולה ציפי "לחפש אותה בסיבוב."
ורד התחילה להקריא.
"אביבית"
"הי, זה שם של מחלה." אמרה ורדית הפוזלת.
"אדמונית"
"מה זה?" התחילו כמה בנות לצחקק "איזה שמות דפוקים."
ורד הגדולה, שהרגישה בהתרופפות רגעית במשמעת של נתינותיה
החדשות, הרימה את ראשה מן הדף, ומיד המשיכה הלאה דרך"איריס"
ו"דפנה" ו"טל" (מה פתאום טל זה שם של פרח?) ועד ל"תמר" שסיים
את הרשימה.
"זה כולל גם שמות של עצים ושמות מהטבע." הכריזה כאילו חיברה את
הרשימה בעצמה. היו הרבה שמות, אבל אף סבון לא נקרא "חווה",
"אסתי", "ציפי" "או "לבנה".
לא שהיו לי ציפיות.
כך הועמדנו, אני ואחותי, חני, יחד עם אסתי וציפי ולבנה ועוד
כמה בנות בצדו הנכלם של המתרס.
"ומה עם 'שושנה'?" ירתה שושי "מה עם הפרח הכי מדהים בעולם?"
נס המרד הונף.
"את מתבלבלת עם 'ורד', את חושבת שאת 'ורד', אבל את רק
'שושנה'...." אמרה ורדית, כשהיא מטעימה את השם שושנה במלעיל
מוגזם ומפגינה ידע מפתיע לא רק במחלות אלא גם במינים בוטניים
"....ושמות של סבתות לא נחשבים."
"סליחה, לא שמעתי שהשם שלך הופיע" קולה של שושי היה איטי ונוטף
רעל "יכול להיות שאין פרחים פוזלים?"
ורדית לא התרגשה, בשלווה הסירה את משקפיה העבים והישירה מבט
לעברה של שושי "את הפזילה שלי אפשר לתקן, בעצם אני כבר כמעט
בכלל לא פוזלת, אבל אותך יהיה קשה מאוד לשנות, אם תמשיכי להיות
חברה של את יודעת מי."
אח, מילים כדרבנות.
"חוץ מזה, לידיעתך, אני מתכוונת לאסוף את סבון 'ורד', ונראה אם
אני לא מקבלת לפחות אוסף סבונים כמו שהם מבטיחים."

שושי וציפי מחאו כפיים בלעג, וחבורת הבנות התפצלה לשתיים,
הנבחרות, אשר שמותיהן הופיעו ברשימה, והאומללות, עליהן נמניתי
גם אני. לא רציתי להיות בחבורה אחת עם חני, אחותי האפסית, עם
שושי וציפי שנואות נפשי ועם לבנה ואסתי הרכלניות, שהוסיפו
להביט בורד הגדולה כאילו היתה שקופה וגלויה בעיניהן.
את בנות חבורת המקופחות לא חיבבתי מעולם. מיכלי, ענת וגלי,
שצורפו אלינו "אד הוק" היו בסדר, אבל הן לא הראו כל עניין
בשותפות גורל אתנו. גלי וענת התרחקו במורד הרחוב, ומיכלי אמרה
"אין לי בעיה עם השם שלי. הוא יפה." והצטרפה לבנות, שהלכו
לכיוון החנות של וקסלר.
"מפגרות," נחרה אחריהן ציפי בבוז "הולכות למלא ת'כיסים של
הדפוק הזה."

מעולם לא הצלחתי להינתק מהן. איכשהו תמיד הייתי נקלעת לטווח
פעולות הטרור של שושי וציפי, שגרו בבניין לידי והיו בוגרות
ממני בשנה אחת.
חבורת הבנות הנחמדות, יפות הבלורית, התואר והשם, היו משולות
ל"אמריקה", המצקצקת שפתיים בזוועה למראה החורבן שמעוללים
הטרוריסטים, אך בשל הריחוק הגיאוגרפי יכולה להרשות לעצמה שלא
להתערב ולהסתפק בגינוי מנומס ובגילוי סולידאריות (ברוב המקרים)
עם חווה'לה "ישראל" הקטנה.

"כן, חווה'לה" אמרה ציפי בקול עבה ומבשר רע "יש סבון על שמך?
את איתנו או שאת חברה של כל הסבוניות האלה?"
"אוי, ציפי מה קורה לך?" אמרה שושי וקרצה "היא חווה'לה? היא
חבילה."
שוב הבדיחות המטומטמות הללו, שמעולם לא התחסנתי כנגדן. התיאום
בין שושי וציפי היה מופלא, לא יכולתי שלא להודות בכך. כמו צמד
נגנים וירטואוזיים פעלו שתיהן בהרמוניה מושלמת, כשאסתי, לבנה
וחני, אחותי, משמשות כמקהלה יוונית: "החבילה הגיעה, החבילה
הגיעה..." חני הטפשה צחקקה והתרפקה על שושי במבט מתוק כדבש.
"איזה צחוק חמוד יש לקטנה" אמרה שושי "הי חני, את לא חבילה. את
חביללית."

....שושי קראה את קרשינדו? בגידתו של הגמד הקטן צרבה
בגרון....

"זה נכון שהשכל לא עובר בתורשה אצלכם במשפחה?" הביטה שושי לתוך
עיניה של חני האומללה.
"כן," צלפה ציפי "חווה חכמה, אבל זאתי? גושומן."
שפתיה של חני השתרבבו ופניה נרטבו בדמעות ובנזלת. אי אפשר היה
להביט בה בלי לחוש בגועל מעורב ברחמים. לולא המבט המתחנף,
ששלחה אך לפני שניות מספר לעברה של שושי, היו הרחמים והאחווה
מכריעים אותי, הייתי מצמידה אותה אלי ויחד היינו צועדות
הביתה.
הוכרעתי.
"יש לי רעיון..." אמרתי.
שושי וציפי הביטו בי, "תיאום הניגודים" שביניהן הוסיף להיות
מושלם, אש בערה במבטה של ציפי, עיניה של שושי היו קרות
ולגלגניות. נזכרתי במכשפה שרדפה אותי בחלומות הלילה. פוס,
אמרתי לה בחלומי, פוס משחק, שברו את הכלים ולא משחקים.  
"...זה לא בסדר. אני רוצה לכתוב מכתב תלונה ש'שושנה' לא מופיעה
ברשימת השמות."
מבטה של ציפי נעשה פראי עד להפחיד. עוד מעט תכה אותי.
"ו'ציפי' היא ציפור, זה שם מהטבע, כמו 'טל', שדווקא כן מופיע
ברשימה. 'אסתר' זה גם כן פרח ו'לבנה' זה הירח. גם זה שם
מהטבע."
"ומה אתכן, חווה'לה?" שאלה שושי בקול רך, ואני נדרכתי "את וחני
מחוץ למשחק?"
"לי זה בכלל לא משנה." זקפתי ראש באצילות.

הנה סחפתי את הבנות אחרי. הצלחתי להוציא מהן את הטוב, את
התמצית המזוקקת הנחבאת במעמקי הנפש, משושי ואסתי - את רכותו של
הפרח, מלבנה - את לובנו המלכותי של הירח ומציפי - את ציפור
הנפש. אהבתי אותן ברגע זה, כן, אפילו את שושי ואת ציפי ואפילו
את אחותי.
"לא ידעתי שאסתר זה שם של פרח." אמרה אסתי בשקט.
"כן, רק צריך לשנות קצת את הניקוד," אמרתי "יש פתח באלף במקום
סגול."
"אה." אמרה אסתי.
"אז מעכשיו נקרא לך אה-סתי," פערה שושי את פיה בפתח "והחבילה
החרוצה שלנו תכתוב מכתב תלונה. נכון חבילה?"
ציפי, לבנה ואסתי פרצו בצחוק.
"אנחנו לומדות ממך ממש הרבה." אמרה שושי בחיוך "בחיים שלי עוד
לא ראיתי יצור פחדני ומתחנף כמוך." היא רכנה לעברי ודיברה בשקט
"מה את מלקקת לכולנו? מי צריך ת'מכתבים האלה שלך? ראיתי איך את
מתחילה לרעוד, כשהתחלת להתחנף אלי ועוד לא הספקת לדחוף ת'לשון
בתוך התחת של ציפי. פחדת ממנה, נכון? תודי. פחדת שהיא תחטיף
לך. ראיתי."
אבחנה דקה. אין מה לומר. שושי הצליחה לפגוע תמיד בול במטרה
בשילוב בלתי מנוצח של שכל חריף וכוונות רעות.

בסופו של דבר אף לא אחת מהבנות לא זכתה בטיסה בשמי הארץ. כולן
זכו בקופסת סבונים, אפילו גלי, ענת ומיכלי, ששמותיהן לא הופיעו
כלל ברשימה. הן פשוט שלחו אריזות ריקות וקיבלו קופסה עם שנים
עשר סבונים מיניאטוריים.
האיבה בין חבורת ציפי ושושי לבין ה"סבוניות" לא שככה גם לאחר
תום ההגרלה. מעשי איבה קטנים (הטמנת צפרדעים מתות בילקוטים של
טלי ואיריס, למשל) וגדולים (מכות רצח לורד שמחון בדרך הביתה
מבית הספר, למשל) ליוו את ילדותי. בסוף היסודי עברה משפחתה של
שושי להתגורר בשכונה אחרת, וציפי נרגעה לגמרי. אמרו שהיא לוקחת
כדורים. ציפי, שהתנהגותה האלימה גוננה עליה תמיד כשריון, נחשפה
לעולם ללא כל הגנה. היא היתה תלמידה גרועה עד כדי כך שנשארה
פעמיים כיתה. בדרכה מטה חלפה גם דרך הכיתה שלי, אלא שאז, למרבה
המזל, כבר היתה הציפור לאריה חסר שיניים. היא היתה גוררת את
גופה הכבד אל הכיתה, שם היתה מונחת בין הבנות הקטנות והרזות
ובין הבנים הקטנים והרזים עוד יותר. לוויתן ענק נפלט אל החוף.

ת.מ.ה