מעולם לא הצלחתי להינתק מהן. איכשהו תמיד הייתי נקלעת לטווח
פעולות הטרור של שושי וציפי, שגרו בבניין לידי והיו בוגרות
ממני בשנה אחת.
חבורת הבנות הנחמדות, יפות הבלורית, התואר והשם, היו משולות
ל"אמריקה", המצקצקת שפתיים בזוועה למראה החורבן שמעוללים
הטרוריסטים, אך בשל הריחוק הגיאוגרפי יכולה להרשות לעצמה שלא
להתערב ולהסתפק בגינוי מנומס ובגילוי סולידאריות (ברוב המקרים)
עם חווה'לה "ישראל" הקטנה.
"כן, חווה'לה" אמרה ציפי בקול עבה ומבשר רע "יש סבון על שמך?
את איתנו או שאת חברה של כל הסבוניות האלה?"
"אוי, ציפי מה קורה לך?" אמרה שושי וקרצה "היא חווה'לה? היא
חבילה."
שוב הבדיחות המטומטמות הללו, שמעולם לא התחסנתי כנגדן. התיאום
בין שושי וציפי היה מופלא, לא יכולתי שלא להודות בכך. כמו צמד
נגנים וירטואוזיים פעלו שתיהן בהרמוניה מושלמת, כשאסתי, לבנה
וחני, אחותי, משמשות כמקהלה יוונית: "החבילה הגיעה, החבילה
הגיעה..." חני הטפשה צחקקה והתרפקה על שושי במבט מתוק כדבש.
"איזה צחוק חמוד יש לקטנה" אמרה שושי "הי חני, את לא חבילה. את
חביללית."
....שושי קראה את קרשינדו? בגידתו של הגמד הקטן צרבה
בגרון....
"זה נכון שהשכל לא עובר בתורשה אצלכם במשפחה?" הביטה שושי לתוך
עיניה של חני האומללה.
"כן," צלפה ציפי "חווה חכמה, אבל זאתי? גושומן."
שפתיה של חני השתרבבו ופניה נרטבו בדמעות ובנזלת. אי אפשר היה
להביט בה בלי לחוש בגועל מעורב ברחמים. לולא המבט המתחנף,
ששלחה אך לפני שניות מספר לעברה של שושי, היו הרחמים והאחווה
מכריעים אותי, הייתי מצמידה אותה אלי ויחד היינו צועדות
הביתה.
הוכרעתי.
"יש לי רעיון..." אמרתי.
שושי וציפי הביטו בי, "תיאום הניגודים" שביניהן הוסיף להיות
מושלם, אש בערה במבטה של ציפי, עיניה של שושי היו קרות
ולגלגניות. נזכרתי במכשפה שרדפה אותי בחלומות הלילה. פוס,
אמרתי לה בחלומי, פוס משחק, שברו את הכלים ולא משחקים.
"...זה לא בסדר. אני רוצה לכתוב מכתב תלונה ש'שושנה' לא מופיעה
ברשימת השמות."
מבטה של ציפי נעשה פראי עד להפחיד. עוד מעט תכה אותי.
"ו'ציפי' היא ציפור, זה שם מהטבע, כמו 'טל', שדווקא כן מופיע
ברשימה. 'אסתר' זה גם כן פרח ו'לבנה' זה הירח. גם זה שם
מהטבע."
"ומה אתכן, חווה'לה?" שאלה שושי בקול רך, ואני נדרכתי "את וחני
מחוץ למשחק?"
"לי זה בכלל לא משנה." זקפתי ראש באצילות.
הנה סחפתי את הבנות אחרי. הצלחתי להוציא מהן את הטוב, את
התמצית המזוקקת הנחבאת במעמקי הנפש, משושי ואסתי - את רכותו של
הפרח, מלבנה - את לובנו המלכותי של הירח ומציפי - את ציפור
הנפש. אהבתי אותן ברגע זה, כן, אפילו את שושי ואת ציפי ואפילו
את אחותי.
"לא ידעתי שאסתר זה שם של פרח." אמרה אסתי בשקט.
"כן, רק צריך לשנות קצת את הניקוד," אמרתי "יש פתח באלף במקום
סגול."
"אה." אמרה אסתי.
"אז מעכשיו נקרא לך אה-סתי," פערה שושי את פיה בפתח "והחבילה
החרוצה שלנו תכתוב מכתב תלונה. נכון חבילה?"
ציפי, לבנה ואסתי פרצו בצחוק.
"אנחנו לומדות ממך ממש הרבה." אמרה שושי בחיוך "בחיים שלי עוד
לא ראיתי יצור פחדני ומתחנף כמוך." היא רכנה לעברי ודיברה בשקט
"מה את מלקקת לכולנו? מי צריך ת'מכתבים האלה שלך? ראיתי איך את
מתחילה לרעוד, כשהתחלת להתחנף אלי ועוד לא הספקת לדחוף ת'לשון
בתוך התחת של ציפי. פחדת ממנה, נכון? תודי. פחדת שהיא תחטיף
לך. ראיתי."
אבחנה דקה. אין מה לומר. שושי הצליחה לפגוע תמיד בול במטרה
בשילוב בלתי מנוצח של שכל חריף וכוונות רעות.
בסופו של דבר אף לא אחת מהבנות לא זכתה בטיסה בשמי הארץ. כולן
זכו בקופסת סבונים, אפילו גלי, ענת ומיכלי, ששמותיהן לא הופיעו
כלל ברשימה. הן פשוט שלחו אריזות ריקות וקיבלו קופסה עם שנים
עשר סבונים מיניאטוריים.
האיבה בין חבורת ציפי ושושי לבין ה"סבוניות" לא שככה גם לאחר
תום ההגרלה. מעשי איבה קטנים (הטמנת צפרדעים מתות בילקוטים של
טלי ואיריס, למשל) וגדולים (מכות רצח לורד שמחון בדרך הביתה
מבית הספר, למשל) ליוו את ילדותי. בסוף היסודי עברה משפחתה של
שושי להתגורר בשכונה אחרת, וציפי נרגעה לגמרי. אמרו שהיא לוקחת
כדורים. ציפי, שהתנהגותה האלימה גוננה עליה תמיד כשריון, נחשפה
לעולם ללא כל הגנה. היא היתה תלמידה גרועה עד כדי כך שנשארה
פעמיים כיתה. בדרכה מטה חלפה גם דרך הכיתה שלי, אלא שאז, למרבה
המזל, כבר היתה הציפור לאריה חסר שיניים. היא היתה גוררת את
גופה הכבד אל הכיתה, שם היתה מונחת בין הבנות הקטנות והרזות
ובין הבנים הקטנים והרזים עוד יותר. לוויתן ענק נפלט אל החוף.
ת.מ.ה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.