"את יודעת, את נראית עצובה יותר מיום ליום."

אני נראית עצובה יותר מיום ליום. סבבה לי... שלום, קוראים לי
ליאן ואני נראית עצובה יותר מיום ליום. וזה הקטע בו העיניים
שלי מתלחלחות וכולם מריעים "אנחנו אוהבים אותך, ליאן!" ואולי
אם יש איזה מישהו שרוצה להיות קצת אמיתי, הוא לא אומר "אנחנו",
הוא אומר "אני". אבל אין אחד כזה, וגם אין כולם כאלה.
פה לבד.
אנשים צצים משום מקום ונעלמים כשהעיניים נפקחות אחרי מצמוץ.
וזה הרגע שבו אתה שואל את עצמך -
"נראה מי ימצמץ ראשון -
אני או החלום?"
אני.
חלומות לא ממצמצים, וגם לא מתעוררים. זה סתם הרעל, מזריקים
אותו ישר למוח, חלומות. הסם של האופטימים, רשת ביטחון של
הצבועים. כדור עם תופעת לוואי בחילה, (קצת הקאות) לאנשים
העייפים ששכחו לבכות וצוחקים כבר מייאוש עד שיורדות דמעות.
וערים שישה ימים וחצי בלי דקה של מנוחה, ונראים עצובים יותר
מיום ליום וגם שומעים שהם פסימיים. (ומה אתה אומר? אני כזאת?
תודה רבה על הניתוח אדוני הפסיכולוג, איפה משלמים?)

רק אל תצעקי עכשיו, בסדר? הראש שלי כואב עוד מהפעם שעברה,
הצעקות שלך חדות, וכבר נמאס לי, לצעקות שלך נהיה כבר צבע, ויש
כבר מנגינה. ואיך החץ שלך יורה ישר לתוך הלב, ואין לך רחמים,
הדם עושה לך טוב. רוצחת את, רוצחת.. הורגת לבבות ושותה להם את
הדם, ואיפה את היית כשרציתי כבר למות? כשאת הגעת הכל חזר אחרי
שנעלם, ויש עכשיו מי שישתה, תודה על השירות, כן, יש לי מזומן.

זאת שוב אני, ונגמרו לי המילים. רק עט כחול רוקד לי ביד ומסמן
שטויות על דף שורות לבן.
מחר תזרח השמש והפרצוף שלי יהיה יותר עצוב, והעפעף שלי שוב
ייפול ראשון, ואיפה הדבר הזה כשצריכים אותו...?
חלום אחד ולהקיא הכל, את כל מה שהיה זמני. זה לא יחזור אף פעם,
אבל הכאב תמיד נשאר.
ולמה אני עושה את זה לעצמי? מה זאת באמת אני? (אני? לא, מה
פתאום... כן, גאון שלי, תגיד לי מה חשבת... בשבילך אני פסל?
יצירת אמנות? תודה לך, עכשיו אתה יכול... תנתח אותי עד זרא.
כן? סיימת? תזכיר לי שוב איך הולך פה התשלום...)
והנה עוד שנייה שוב מתעוררת, מעוד חלום וכלום שינה. ושוב כואב
הגב, הבטן והווריד, והדמות שבמראה. לנפץ לרסיסים, לשנוא יותר
מתמיד, מכוערת. מכוערת עם פרצוף טיפשי, פרצוף עצוב יותר
מאתמול, ופחות ממחר, והכי עצוב שיכול להיות עכשיו.