.
לונה שאלה  אותי בפעם הראשונה אם אני אוהב אותה כשהיינו
במוזיאון הבטריות.  אני לא יודע למה היא החליטה פתאום לגרור
אותי למוזיאון הקטן והדחוס בדרום חולון,  ואני בטח לא יודע למה
הסכמתי. היינו המבוגרים היחידים במוזיאון, בטח היחידים שהגיעו
לשם מרצונם החופשי. הקופאית התבלבלה עם הכרטיסים הירוקים -
כרטיס של מבוגר והכרטיסים הכתומים  שהם הכרטיסים היחידים שהיא
מכרה בדרך כלל, כשהיתה צריכה לגבות מאיתנו חמישים שקל -המחיר
המלא .

התישבנו לשמוע איך עושים בטריות עכשיו ופעם ובכלל.  ישבנו בחדר
הכי קטן והכי קלסטרופובי במוזיאון. הכול מסביב היבהב או ציפצף
או גם וגם, אז לונה היתה צריכה לצעוק את זה חזק: "אתה אוהב
אותי??" ופתאום חשבתי כמה זה יהיה נורא עם אני אגיד לה "לא" שם
באמצע מוזיאון הבטריות. אם אני אצעק את זה מעל קולות  הילדים.
עם אני אהדוף את הרובוטים הקטנים,  אצרח מעל מוסיקת תיבות
הנגינה  אקפוץ מעל הבלרינות המסתובבות, ואגיד לה : לא לונה,
אני לא אוהב אותך,  בעצם אולי זה לא ילך בכלל את ואני. אני
כנראה רוצה לעזוב אותך ולנסוע לפריז להיות שף ידוע, ולמצוא
מישהי הרבה יותר טובה ממך.

אז במקום זה אני צועק לה: "לונה אני אוהב אותך!!" והיא נותנת
לי נשיקה כזאת מהסרטים, וכל הילדים, וחלק מהרובוטים מוחאים
כפיים חזק - חזק.

"כל יום הוא יום מרגש פה במוזיאון הבטריות."  אומרת הקופאית
ומנפחת בלון מהמסטיק שלה. ואני לונה הולכים  לחנות המזכרות
וקונים בטריות בכל הגדלים.